זה מעצבן לעבור דירה. מדובר בטירחה, בעצבים, באי נוחות, בחששות ובהרבה עיתונים וקרטונים. היה אפשר לחשוב שבתור אחת שעד לפני שנתיים עוד גרה אצל אבא שלה, לא יהיה לי יותר מדי רכוש להזיז מימין לשמאל, אבל כמובן שכשמגיעים אליי, כל הנחות היסוד מתבטלות.

אורזת ואורזת, וזה לא נגמר. ועוד לא דיברנו על הדברים הגדולים באמת שצריך להעביר, כמו סט התופים, המחשב והמיטה. מתי הספקתי לצבור כל כך הרבה מחברות, פנקסים וניירות? אה, זה הפטיש המפורסם שלי לציוד משרדי. וכל העטים האלה. והסוודר שהתכווץ בכביסה ועכשיו גם לא יעלה על אחותי הקטנה. לא היית צריכה לזרוק אותו לפני שנה?

גם כשאני מנסה להתעלם, אני נתקלת בכל מיני תעודות, תארים וזכרונות שהצלחתי לשים בצד. דברים שקברתי במגירות אפילות ולא היה לי זמן לטבוע בהם שוב. אולי בגלל זה אני חולמת וחושבת על הצלף בימים האחרונים. אולי בגלל זה אני רגישה יותר מהרגיל, והכל מרגיז אותי. אפילו אבא שלי נראה אנטי היום. היה לו את הטון הלועג והמעצבן שלו, ולמרות שהוא היחידי שעוזר לי להעביר, ממש אין לי כוח לעצבים שלו גם. בקושי יש לי כוח לשלי.

ואיזה ג'וק מסתובב בבית, לאחר שחמק מ-5-6 השלכות נעל מאוד לא מדויקות. לאחרונה נצפה כשהוא מתגנב מתחת למיטה של הסירחון. מקום ראוי. סגרתי את הדלת של החדר שלו, והמשכתי לארוז. מגיע למי שמשאיר חלונות פתוחים בחדר שלו. דברים מוזרים נכנסים משם לפעמים.

בנימה אופטימית בכל זאת, שלשום נכנסתי לדירה בפעם הראשונה כשהיא ריקה ושלי רשמית, הסתובבתי, הדלקתי אורות ופתחתי דלתות ושמחתי נורא. "כל זה שלי?", שאלתי את עצמי בקול רם. אז לא שלי - רק בהשכרה - ובכל זאת, חלל פרטי לעצמי, בלי נוכחות מעיקה של אנשים בלתי רצויים. הרגשתי כמו כשיוצאים לחופשה, ונכנסים בפעם הראשונה לחדר המלון המסודר, שממתין רק לך.

ואולי סרט מחר עם סופרמן. רק לראות אותו יעשה לי טוב, זה בטוח.

ולמרות כל הקרטונים, אנחנו נפריח את השממה. ואת דרום תל אביב. מחר מתחילים לסחוב באמת.