נו, אנחנו התל-אביבים בבועה המחורבנת שלנו. מה אכפת לנו. נופלות קטיושות בכל מיני מקומות עם שמות מוזרים. זה לא מרגש אותנו. זה בצפון הרחוק. אה, אבל פתאום זה כבר מגיע לחיפה. וחיפה זה 40 דקות נסיעה מתל אביב (למי שנוסע במהירויות הנכונות). זה שם מוכר. זה קרוב. בטח גם הייתם שם - בים, בקניון, במרכז חורב, בעמק האלכוהול.

מתחילים לדבר על טילים שיגיעו לתל אביב. אווווווווווווו. איזה פחד. חסר תקדים, טילים בתל אביב. הממ. בעצם לא. במקום הבטוח ביותר שנשאר בישראל הוא כמובן באר שבע (הם לא באמת מאמינים שזו עיר, החיזבאלונים) ואילת - עד שהמצרים יפתחו לנו שם חזית גם כן.

ובכן, רבותיי, זוהי מלחמה. בינתיים אנחנו יכולים לעשות את עצמנו כאילו מדובר באיזו התחממות בצפון שתעבור, אבל גם בבורסה יודעים שיש מלחמה, ו-12% נפילה ב-3 ימים זו אינדיקציה טובה שמשהו לא טוב קורה. כמו שאמרתי לא אחת למג"ד שלי לשעבר - כשתהיה מלחמה וגיוס כללי, דבר איתי. יש לי הרבה לתת בגיזרה הנכונה. למרות כל החרא שהמדינה הזו מאכילה אותי, אני מוכנה להתגייס למענה כשהיא תצטרך. ככה זה בישראל - אוכלים קקי ונשארים פטריוטים.

***

ובינתיים, בזירת הדירה מתחוללת מלחמה בזעיר אנפין - אני נגד הג'וקים. את הג'וק של הפעם שעברה הצלחתי לחסל בסוף באמצעות עיתון מגולגל. שתיים מהרגליים שלו התפרקו והייתי צריכה לאסוף אותן בנפרד. מלבב. אולם הטראומה הגדולה מכולן אירעה לפנות בוקר היום.

בערך ב-4 וחצי התעוררתי חסרת מנוחה. החום, הלחץ מהעברת הדירה, סתם פיפי? ככה חשבתי בהתחלה. התהפכתי קצת והכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על הסידורים שאני צריכה לעשות, וניסיתי להירדם מחדש תחת איוורורו החרישי של הוונטילטור. ואז הרגשתי את זה.

דגדוג עוקצני ודוחה, על הבטן שלי. אפילו במצב חצי רדום אין לי בעיה להיכנס להיסטריה מדברים שמטיילים עליי. כמה תנועות אלימות ועוויתות, וזינקתי מבועתת מהמיטה. הדלקתי את האור, הרכבתי משקפיים, והספקתי לראות את הג'וק הכי גדול של העונה מתגנב לפינת המיטה שלי ואחר כך מתחיל לזחול על הקיר. בררררררררררר.

היה לי ברור שהפעם אני לא יכולה למעוך אותו, שמא שאריותיו הדביקות ינזלו לי על המיטה. ממש אטרקציה - לישון ולשאוף חתיכת רגל של ג'וק. ולכן אצתי-רצתי להביא את נשק יום הדין - השואב. תוך שנייה שאבתי אותו פנימה, וחזרתי למיטה. כמה דקות אחר כך, שמעתי שוב רחשושים, ולתדהמתי ראיתי שוב את הבנזונה! פרוע כנפיים וחצי מפורק, הבן שרמוטה יצא (!) עצמאית (!!) משואב האבק (!!!). שאבתי אותו בשנית, והפעם הלכתי על הדרך הנאצית תוך וידוא הריגה - השפרצתי כמות נכבדה של קוטל חרקים אל השואב, תוך כדי שאיבה.

שעה אחר כך הצלחתי להירדם, בעודי חולמת על ג'וקים הזוחלים לעברי מהחור שמעל המנורה בתקרה. מלבב.

***

אבל אני במצברוח טוב, בסך הכל. ואיך לא? כשסופרמן יקירי לוקח אותי לסרט בקניון ראשל"צ, השכונה הקולנועית הכי פרחית בישראל? וכך, למרות סרט בינוני (שודדי הקאריביים 2), רעש ובעיטות בכיסא, נהניתי מכל רגע - הנוכחות, האנרגיות והקסם האישי שעושה עליי קסמים בקלות רבה מדי - כל אלה גרמו לי להמון חיוכים והרבה כיף בלב. וזה בוודאי ההישג המרשים ביותר של הזמן האחרון.

***

שקט ושלווה לכל.