כבר לפני כמה שבועות הגעתי למסקנה, שככל שעולה מספר הכניסות לבלוג שלי, אני יורדת בטבלה. לפני שבועיים נעלמתי מהטבלה, וזה היה מאד נחמד מבחינתי, מכל מיני סיבות. שבוע שעבר חזרתי, וניסיתי ככל יכולתי להתחפף ממנה, בלי להפסיק לכתוב על מה וכמה שבא לי.

כמעט הצלחתי. כמעט. שיט.

גיליתי שאחותי הקטנה לומדת תופים (!), ולחרדתי גיליתי שהיא למדה כמה יסודות שאני עוד לא למדתי. אנה אוליך את הבושה?! טוב, היא לומדת רק על סנייר, או "תופי מצעד", כמו שמכנים את זה בצהרון שלה. עוד זועזעתי לגלות שאין לה מקלות, ומייד, בטוב לב שאינו אופייני לי כלל וכלל, ציידתי אותה בזוג מקלות חדשים ונוצצים של Zildjian. עלו יותר מ-50 שקל. A5, למי שרוצה לדעת את כל הפרטים. עכשיו יש לי עבודה, אני אקנה לי זוג חדש.

כפרס על התנהגותי הפילנטרופית, ייאלצו אותי ללכת ל"אחי הדוב" בגרסתו העברית. היפ-היפ הוריי! (זה לא מהבדיחה על ההיפופוטם?).

וכרגיל, רוב האימיילים שאני מקבלת מאנשים העונים למודעת ה-Pen-Pals שלי מגיעים מעילגים מקניה וזימבבואה, ובעיקר - גאנה. מישהו רוצה להסביר לי מה הם רוצים? חסרות להם זברות לרדוף אחריהן בעירום בסוואנה? אין איזה פיל להרוג בשביל השנהב שלו? איזו גורילה לעשות ממנה מאפרה? אני לא עושה אפריקאים. רק אפרו-אמריקאיים.