חלק לא קטן מהמשפחה שלי גר בחיפה. דודים, דודות, בני דודים ודור שלישי (בלי תוספת קרינה אבל עם תוספת מזהמים). ולמרות שכבר יותר משבוע עפים שם טילים, רובם גם נשארו שם. ביניהם, הדודה הכי עליזה ומקסימה שלי (האמת כולן עליזות ומקסימות. אבל היא גם עושה ממולאים בטעם גן עדן ופאי פקאן שלמות ממנו) ובעלה - אנשים מבוגרים בני 70 שלא מוכנים לבוא לתל אביב, למרות שהוזמנו נמרצות.

אז היום ניסע אבא שלי ואנוכי לחיפה, ללא נספחים או מתלווים משאר המשפחה, שקצת מפחדים. "אני לא חושב שאתם צריכים לנסוע", אמר לי סופרמן המקסים בשיא הרצינות. "בחייך", עניתי לו, "זרקו עליי פצמ"רים בלבנון ואבנים בטול-כרם. קטיושות לא ממש מפחידות אותי". מה שנכון. אנחנו לא נוסעים להתגרות בגורל, לשחק במשחקי אקסטרים או לעשות דאווינים. אנחנו נשב במרחב המוגן כמו ילדים טובים ולא נרביץ רייסים ברחובות. אבל יש לנו שם משפחה, בעיר חצי נטושה. זה שקצת קשה אומר שננטוש אותם?

והאמת, אנחנו לא ממש מפחדים. זה עניין גנטי.

בלי קשר לכלום - גיליתי שהתנור בדירה החדשה מקצר את החשמל. נאלצתי לטגן את טבעות העוף של ארוחת הצהריים ועכשיו יש לי סוג של צרבת. שערורייה.