כמות הפאשלות והפדיחות הקשורות במלחמה הזו רק הולכת וגדלה. את התוצאות ה(בלתי) נראות בשטח, עשרות ההרוגים בצד שלנו ומאות הקטיושות שנושרות לצפון על הראש כולנו רואים בתקשורת הגלויה. אבל הסיפורים שעפים מפה לאוזן, הם אלה שמפחידים באמת.

ידוע שצה"ל הוא צבא מרושל ומבולגן. כולם יודעים את זה כי כולם משרתים בו - ובכל מקום זה ככה. שירים יד מי שלא הביא דברים מהבית פעם, כי בצבא פשוט לא היה, או שהיה גרוע - מציוד משרדי אלמנטרי ועד נעליים ואפודים (סיפור אמיתי). כקצינת מבצעים בגדוד חי"ר אני זוכרת איך שבוע שלם בקו אכלנו קרקרים לשעת חירום כי לחם לא הגיע, איך הלכתי וקניתי עטים, טושים ועוד כל מיני כלי כתיבה, כי לא היה, איך הקפדנו על כל דף צילום ואיך לא תמיד היו מים חמים.

בתפקיד קצת יותר ג'ובניקי אחרי הסבב הראשון שלי בצבא, ראיתי בזבוז עצום ומשווע של אותם פריטים שבדיוק היינו זקוקים להם עד דמעות בגדוד. היה הכל, והכל פוזר לכל עבר ללא תשומת לב, ללא אכפתיות וללא מחשבה. צבא גדול, שמן, בזבזני ומטומטם.

בתקופה ההיא רק התחילה האינתיפאדה השנייה, ובעצם חוץ מאיזה פיגוע פה ושם לא היו בעיות רציניות. אפשר אפילו לקרוא לזה "עת שלום". בערך. ואז אפשר היה לתרץ את כל ההתנהגות הלוגיסטית הנוראית של הצבא בזה ש"זה צבא, ככה זה" ובזה שאף אחד עוד לא מת מקצת מים קרים במקלחת.

והנה עכשיו, בעת מלחמה, מגויסים המוני חיילי מילואים. כאלה שכבר גמרו את הסדיר, שעברו את כל החוויות המחשלות, שנתנו את השנים שלהם, ועכשיו המדינה רוצה מהם עוד. והם הולכים די ברצון, אולי מקטרים קצת - אבל אין איזה נסיון השתמטות מסיבי. הם באים לתת את הדם שלהם בשביל המדינה, כי ככה אנחנו - אוכלים פה חרא ונשארים פטריוטים.

ובמקום שצה"ל ייקח את החיילים המנוסים האלה, שבאים ברצון טוב, וינצל את מה שיש להם לתת בוותק, במוטיבציה ובאהבת המולדת (שלפעמים אמנם מסויגת, אבל שם) - הצבא פשוט יורק להם בפנים.

סיפורי זוועה על ציוד מיושן, ימ"חים ריקים ורקובים ואי סדר הגובל בכאוס מגיעים מכל הכיוונים. המשפט: "לא למדו כלום ממלחמת יום כיפור" חוזר על עצמו מפיהם של הרבה אנשים. צה"ל שולח את החיילים שלו למלחמה בידיים ריקות.

אפשר לרכז פה ספר שלם מכל הדברים האיומים שמתגלים עכשיו, ושבעצם ידענו כל הזמן, כל מי שאי פעם שירת במדי החאקי. אבל הנה סיפור אחד שמייצג את הכל - הטמטום, אוזלת היד והסיבה שיש חשש אמיתי ועמוק שלא ננצח במלחמה הזו:

גדוד המילואים של אבא שלי גויס גם הוא. אבא שלי כבר כמה שנים לא עושה מילואים, מה שלא מונע ממנו להיות בקשר עם הגדוד וחבריו שם, ולשאול מדי פעם אם הם צריכים עזרה - כי הוא עדיין יכול לתרום בדרכים כאלה ואחרות, ואולי אפילו להתגייס (כן, מדגדג לו). וכך, כמה ימים לאחר גיוס הגדוד, מתקשר לאבא שלי הרס"פ, חבר טוב שלו. לא מדובר באנשים מפונקים או נודניקים - ואני מכירה את החבר'ה שם בגלל החברות שלהם עם אבא שלי.

מתברר, שבמשך שלושה ימים החיילים בגדוד, במחנה במרכז הארץ, אוכלים רק לחם עם מיונז. למה? כי לא מגיע לשם אוכל. צה"ל של 2006, אמצע המדינה, גדוד מגויס, ולא מספקים לו אוכל. למה? ככה. מדובר ברס"פ די מנוסה שמכיר את המערכות הצבאיות, כך שאם הוא התקשר לאבא שלי, סימן שבאמת כלו כל הקיצין.

אבא שלי נסע לחברת קייטרינג, הביא 80 מגשיות של מזון חם שעליהן שילם בכספו האישי, וסיפק לחבריו הרעבים. מה עלה בגורלם לאחר מכן, אני לא יודעת כרגע. אם אתגייס למילואים (יש תוכניות) אולי אדע בעצמי.

ככה מתנהלת המלחמה בלבנון. צבא שלא מסוגל להאכיל את החיילים שלו במאה ה-21, מוטב שיסגור את הבסטה. מספיק שהחיזבאללה הורג את החיילים שלנו - לא צריך שצה"ל יעשה את זה בעצמו.