אף פעם לא סבלתי את בן הדוד שלי. היה מפונק כילד, ונשאר תולעת כמתבגר. מבוגר הוא אף פעם לא יהיה. זה כי אמא שלו, הדודה החורגת הכי מגעילה בעולם, מחזיקה אותו בביצים, והיא תמשיך לעשות את זה עד שהוא ימות (איכשהו ברור לי שהיא עוד תקבור את כולנו).

עכשיו אני בעבודה (של אבא שלי. שלי), והיצור הגיע עם יצור משלו - כלב שרפיי סיני (או איך שלא קוראים לזה), שחור ומכוער, עם מבט מטומטם על הפרצוף שלו. בדיוק כמו בעליו. דמיון מדהים. הכלב, בהפגנת חיבה מיותרת, זינק עלי, עשה לי חור ברגל עם ציפורניים מגעילות ולא-גזורות, והשאיר לי כתם שחור על הרגל. מספר קללות נמרצות ששילחתי לעבר בן דודי המאוס שכנעו אותו לקשור את היצור. אבל עכשיו, גם את הרוטוויילרית החמודה שלנו, כלבת השמירה המתוקה, צריך לקשור, והיא יושבת פה עצובה ונעלבת, ומחכה שהכלב היוקרתי יתחפף מפה. הלכתי ללטף אותה והבטחתי לה שאשחרר אותה ברגע שהמיוחס והכלב שלו ילכו מפה. בינתיים הנודניק מיילל ונובח, כי לא מוצא חן בעיניו להיות קשור. שוב, כמו הבעלים שלו - כשמשהו לא נוח לו, הוא בוכה. גועל נפש.

כמה עולה היום שרפיי? אם הייתי יכולה להחזיק כלב בבית, לא הייתי הולכת להוציא אלפי שקלים על איזה מיוחס. חסרים גורים שצריכים בית בצער בעלי חיים? אפשר לחשוב שכלב שעולה כמו לפ-טופ יוקרתי יהיה חבר נאמן יותר.

חוץ מזה, כמעט ולא באתי לכאן היום. אתמול היה יום גרוע ומעצבן, והתחשק לי רק להתכרבל מתחת לשמיכה ולחלום על Dune. מה גם, שהמשכורת שקיבלתי מאבא שלי על חודש קודם של עבודה היתה פשוט מגוחכת, וזה הוציא לי את החשק. אבל הנה, בסוף קמתי, אחרי לילה של שינה קופצנית וסיוטית-קמעא, ואני פה.

מישהו רוצה קפה?