סופשבוע מופלא עבר עליי בחברתו של טום וולינג והעונה החמישית של סמולוויל. לא הצלחתי להתאפק וראיתי במהלך השישבת את כל הפרקים, בתוספת כאב ראש מצפיית יתר ואולי אפילו התייבשות קלה. היה כיף. העונה הזו היתה אפילו יותר טובה מהקודמת, למרות המוות של דמות חשובה (ואולי אף בגללה). רואים את דמותו של סופרמן מבשילה, מתבגרת ומתפתחת, ואפשר לראות הבזקים של איך הוא ייראה ויתנהג בעתיד.

כמובן שסופו של הפרק האחרון היה מתסכל ומסקרן, ועכשיו אני לא יודעת כמה סבלנות תהיה לי לחכות לעונה הבאה. כן, אפשר להוריד באינטרנט, אבל אני לא בטוחה שיש לי כוח להתעסק בזה ברמות האלו.

***

וסופרמן שאני אוהבת לא מדבר. היה נדמה כאילו נשברה השתיקה, אבל כנראה שזו באמת היתה פאטה מורגנה.

משהו עובר עליו, משהו גדול. ואני לא יודעת מה זה. נדונתי לעמוד מחוץ לחומה הבצורה ולתהות מה קורה. אני רוצה לעזור, להושיט יד, להגיד לו אלף פעמים שהוא יקר ללבי ושאכפת לי, אבל לא נותנים לי את ההזדמנות. אני מניחה שגם לא יתנו.

כל מה שנותר זה לחכות. אבל הסבלנות שלי נשחקת כשמעיפים אותי לתא הקולי ומתעלמים ממיילים שלי. מעניין כמה זמן אחזיק מעמד. בכל זאת, סופרמן לא פוגשים כל יום. אני לא רוצה לאבד אותו.

פעם הוא קרא פה, עכשיו כבר בטח לא. אז אני לא אגיד לו שאני אוהבת אותו מעומק הלב ושישמור על עצמו. באמת לא צריך.