אלון מוליאן לא יכול היה לבקש הצלחה גדולה יותר. המהלך הכאילו-מהפכני שלו, שלפיו הוא מציע קומוניקטים ומוצרים חדשים לבלוגרים, כדי שיכתבו עליהם, ללא משוא פנים לכאורה, עשה כמות נכבדה של רעש בביצת הבלוגיה וגם בביצת אתרי האינטרנט שבהם מישהו חשב שהסיפור הזה מעניין.

אז קודם כל, אנחנו יודעים שמוליאן לא המציא פה אפילו את הוונטיל של הגלגל. שוחד יחצ"ני זה טריק כל כך עתיק, שאפילו רני רהב לא זוכר איפה זה התחיל. "הנה, עיתונאי יקר, קבל ממני מוצר לבדיקתך האובייקטיבית והאמינה, ואם יהיה לך זמן בבקשה תכתוב עליו כמה שורות במדור הצרכנות בעיתון שלך" - זו ההצהרה הפומבית שעומדת מאחורי הררי המוצרים שמגיעים השכם והערב לכל מערכות העיתונים.

כן, שלא יעבדו עליכם כל הפסאודו-עיתונאים שמיהרו לצקצק בלשונם, להצטחצח ולהתחסד, ולהקים קול זעקה על "אובדן האתיקה". אלה בדיוק אותם העיתונאים שלמערכות שלהם מגיעים טונות של מוצרי צריכה - החל מכל גירסה חדשה של שוקולד פרה ויוגורט יופלה, ועד מוצרי קוסמטיקה והלבשה באלפי שקלים. מעטים העיתונאים שמחזירים את השוחד היחצ"ני הזה למקום ממנו הוא בא. רובם לא רק שלוקחים, אוכלים ונהנים (גם אם לא כותבים על זה), אלא גם לא ממש מתביישים בזה. שמועות מסתובבות גם על מקרים בהם עיתונאים-לכאורה לא רק שמקבלים שוחד כזה, אלא גם מזמינים אותו בהזמנה מדוקדקת ואישית, כולל מידת הבגד וצבע המייק-אפ.

האם חבילת שוקולד יכולה להשפיע על עיתונאי? האם אפשר לקנות כתבה באמצעות ליפסטיק בשווי 100 שקל? האם פסטה במתנה יכולה לגרום לעיתונאי להיות משוחד לטובת החברה ששלחה אותה? אלה שאלות לא כל כך רלוונטיות במקרה הזה, וכל הדיבור על האתיקה של הבלוגרים פשוט מגוחך בעיני.

אתיקה זה עניין של עיתונאים. הבלוגרים המדוברים, שלהם הציע אלון מוליאן את ההצעה המצחיקה שלו, הם לא עיתונאים ברובם ואינם מוגבלים על ידי חוקים עמומים שהומצאו על ידי אנשים שלפעמים מנותקים מהמציאות. החוק היחידי שאולי יש בבלוגיה, זה לא לעשות אאוטינג לבלוגר אחר.

זו האינטרנט, חברים. לפחות תנו לנו לנסות לשמור על האשליה שמותר לעשות פה הכל, ושיש חופש ביטוי ופעולה מוחלטים. אחרי שיאהו סותמת פיות לעיתונאים וגוגל מצנזרת תוצאות שלא נראות לה, מאיפה מגיע הרעיון המטומטם של להגביל בלוגרים במעשיהם ובכתיבתם? איפה כתוב שבלוגרים צריכים להיות אובייקטיביים? ההיפך הוא הנכון. קחו, תחגגו, תיהנו, תעשו חיים.

פה בישרא יש את האופציה לקנות מנוי פרו למישהו אחר. אולי נגביל גם אותה?! חלילה, הרי מי שקונה פרו למישהו אחר, בהכרח ישפיע על התכנים בבלוג, לא?

האנאליות הבלתי נתפסת הזו, שלפיה הכל חייב להיות מוגדר בחוקים, תקנות וקודים אתיים, היא הדבר שבסופו של דבר יקלקל את כל מה שנותר חינני באינטרנט. ונניח שיהיו כמה בלוגים שיכתבו על המוצרים שיקבלו. הרי בסך הכל מדובר בטיפה בים. הפלורליזם יישמר, ועל כל בלוג צרכני יהיו 1,000 בלוגים של בנות 13 שנמאס להן מהחיים ומהחבר שלהן - אז מה הבעיה?

מוליאן לא עלה פה על שום שיטת שיווק חדשנית. זו שיטה שמנוסה ועובדת יפה מאוד המון שנים בעיתונות הממוסדת, ועכשיו היא גם מחלחלת לזירת הבלוגים - כי מסתבר שלא חייבים להיות עיתונאי או סלבריטאי כדי להשפיע על דעת הקהל.

זה לא חדש שהעיתונאים וכל אלה שמחזיקים מעצמם "כותבים איכותיים", פוחדים פחד מוות מהבלוגים. ראינו הרבה פעמים התקפות על זילות הבלוגים, על זה שנותנים לכל אחד לכתוב (בושה!!!) ועל האיכות הירודה של הכתיבה בבלוגים. בזירה הפתוחה וה(עדיין) פרועה הזו, מתגלים כל הזמן כשרונות-על וחומרים מדהימים, כאלה שכבר מזמן לא ראינו בעיתונות הממוסדת. אני יכולה להעיד על עצמי כצרכנית תוכן, שרוב הקריאה שלי באינטרנט במהלך היום מתמקדת סביב בלוגים, ולא באתרי תוכן "רשמיים".

חברת Twisted לא עושה פה שום דבר מיוחד. הדבר היחידי שהיא יכולה להשיג בזה שעוד 100 איש (במקרה הטוב) יכתבו על המוצרים שהיא מיחצ"נת, זה שפשוט למוצרים האלה יהיו יותר אזכורים בגוגל. לא שיווק חדשני, לא המצאת המאה, אפילו לא תרגיל יחצ"ני מתוחכם - פשוט שיטה עקיפה ליצירת ספאם. אפילו אמיר גנס עושה את זה יותר טוב.

וכן, גם אני קיבלתי מייל כזה (אח, אני כזו אושיית אינטרנט, איזה כבוד!!!), חככתי בו לשנייה והחלטתי להתעלם ממנו. יש לי מספיק עבודה גם בלי לכתוב על מסיכות לפנים. חוץ מזה, שיציעו משהו שווה. אני, בשביל כל דבר שהוא פחות מפורשה 911, לא מתקרבת למקלדת.