אבא שלי איבד את שפיותו וקנה בשר בסופר. כשהוא הודה בזה, אחרי עינויים ממושכים, הסתכלתי עליו בעיניים פעורות, מסרבת להאמין שאבא שלי הדרדר עד כדי כך. אנחנו את כל הבשר שלנו (חוץ מעוף, שזה לא ממש בשר כידוע) קונים אצל חינאווי. לאכול בשר שנקנה בשר בסופר זה כמו... זה כמו לאכול שוקולד צימקאו, זה כמו להזדיין דרך שקית ניילון, זה כמו להתנקש ברנטיסי ורק להוציא לו עין, או במלים אחרות - לא מספק.

אבל מה, כנראה שהקצביה ב"סופר סנטר" השתפרה עד מאד, ובעקבות כתבה שפורסמה בזמנו באחד העיתונים היומיים, על כך שמוכרים לנו ברשתות השיווק בשר קפוא כאילו זה בשר מיושן, החליטו שם לתקן את עוולות העבר. וכך, זכינו למנה מעניינת של כתף בקר עם עצם, ולמחרת - עגל חלב, גם הוא עם עצם.

עגל חלב נחשב לבולשיט הגדול של עולם הבקר. אנשים מתים על זה, אבל למעשה מדובר בבשר חיוור (תרתי משמע), נטול נוכחות ורך עד כדי דמעות. בהתאם למצב רוחי הירוד אתמול - דווקא התאים לי ללעוס משהו כל כך לא מחייב. את כתף הבקר ביום ששי אבא שלי החריב בטעות, על ידי שפיכת כמויות מלח בלתי הגיוניות בעליל על הבשר, מה שהוציא לי את החשק לאכול.

בתגובה, אבא שלי הציע לי לשטוף את הבשר וכך להוריד את כמות המלח. ועל זה נאמר: "תודה רבה באמת". אפילו סטייק אי אפשר לאכול בשקט בבית הזה.