ככה, בסימני שאלה. כי אני לא מרגישה שחרב עלי עולמי. עכשיו לפחות אני יודעת איפה אני עומדת, כי נשברה שתיקת סוף השבוע ונאמרו הדברים באופן ישיר. היה נסיון, והוא לא צלח. אולי הלכתי מהר מדי, אולי הייתי ישירה מדי. אולי הייתי כנה מדי, פתוחה מדי. יש אנשים שזה מתאים להם. יש אנשים שלא. אחד מהאנשים שלא, קורא עכשיו את הבלוג הזה. קרא אותו די הרבה, למעשה. הביע הרבה עניין, שממנו נהניתי.

אבל בשורה התחתונה, מבחינתו זה לא היה באמת. בעולם שלי, פלירט באימייל זה פלירט לכל דבר. בעולם שלו - זה לא בדיוק ככה. בעולם שלי, כל מילה שנכתבת, גם אם רק באופן דיגיטלי, היא כתובה בסלע. אני מתכוונת לכל מילה. בעולם שלו - באימייל זה לא ממש נחשב. בעולם שלי, אם אתה נכנס לעומק חייו של אדם בבלוג (ויש כאן את החיים שלי, אולי בצורה הרבה יותר ברורה ממה שרוב האנשים חושבים) - אתה כבר מתחיל להכיר אותו. בעולם שלו - הבלוג הוא רק תפאורה. אבל אני בבלוג כמו שאני בחיים, לטוב ולרע. ומסתבר שהרע זו הכנות הפשוטה והישירות שלי, שהתפרשו כלחץ או כהזמנה לחתונה מיידית, מה שלא יכול להיות יותר רחוק מהמציאות. אפילו התאהבות עוד לא היתה שם. היה עניין, וזה כנראה לא היה מובן. חשבתי שגם מבחינתו יש עניין, אבל ככל הנראה - טעיתי. אני לא באה לתרץ תירוצים. עשיתי את הטעות, עם אדם שלא נמצא באותה סקאלת-עוצמות שלי, וזה יכול להפחיד אנשים. אני יודעת. אולי קצת שכחתי. אולי חשבתי שהפעם מדובר במישהו שיכול לעמוד בזה. אז לא.

הדברים הרגילים נאמרו. ידידים? מי יודע. אני לא בטוחה בכלום ברגעים אלה. נראה לי שהרתעתי אותו קצת יותר מדי. מה לעשות, מעטים האנשים שיכולים לשחק איתי על אותו מגרש. מגרש, שבו בעצם אין ממש משחקים, אלא הכנות הפשוטה והישירה של אנשים שיודעים מה הם רוצים ואומרים את זה.

חלק מקוראי הנאמנים, ובעיקר כותבי הבלוגים, בטח שואלים את עצמם איך אני יכולה לכתוב ככה בחופשיות, כשאני יודעת שהאדם שבו מדובר קורא את הבלוג. ובכן, אני לוקחת אחריות למעשים שלי. אני הכנסתי אותו לחיים שלי, ואני נתתי לו את החיבור בין העולם הוירטואלי לעולם ה"אמיתי". יכולתי להישאר "האחת", אבל בחרתי אחרת. ויש פה כמה אנשים שכבר מכירים אותי מעבר לבלוג, ואני נהנית מהקיום הדואלי הזה שלהם בחיים שלי. אולי בפעם הזו עשיתי טעות, רצתי מהר מדי עם מישהו שקשה לו לעמוד בקצב. העיניים שלו דיברו אלי, אבל כנראה שפירשתי אותן לא נכון. או לא בזמן הנכון. מדובר באיש באמת מיוחד, מקסים, אינטילגנטי ועם אמירה. אין לי דברים רעים להגיד עליו. אבל הבלוג הזה, שעוד מעט חוגג שנה, הוא פינת החמד שלי. ואני נהנית לכתוב פה ולשפוך את כל מה שבא לי להגיד. זה הבית שלי, וכשאתה נכנס ומתארח בו, לא מן הראוי שתבקש מהמארחים הסברים למה הטפטים בצבע כחול. הם ככה, כי ככה בא לי. ואני לא מתכוונת עכשיו לתת דין וחשבון לכל מי שקורא את הבלוג הזה ומכיר אותי, ואני לא מתכוונת להסביר ולתרץ כל מילה שאני כותבת. אני ככה כותבת, ככה מרגישה, וככה זה וזהו. ומי שלא מתאים לו, יודע בדיוק מה לעשות עם זה. ובמלים אחרות - מי שזה לא מוצא חן בעיניו - רוח נייק וזובור אוחתק אל כחבה ונייקה.

ויש כאן כמה אורחים בלתי קרואים מעברי הרחוק, והם יודעים שהם לא רצויים פה, אבל הם גם יודעים שאני שמה עליהם זין ענקי ועקמומי במיוחד. כן, עם פרונקל בקצה. הקורא-המכיר החדש אולי לא שייך לזן העיטים הטורפים המשוטטים פה, אבל אני לא יכולה לצנזר את עצמי רק בגלל הטעויות הטיפשיות שאני עושה. הכתיבה היא חלק בלתי נפרד מחיי, ואין לי כוח להסביר את עצמי לכל אחד. נעים לי הרבה יותר כשמקבלים אותי כמו שאני - אירוע נדיר שקורה רק כאשר פוגשים באדם המתאים. החבר הכי טוב שלי הוא כזה, ולכן לא רק שאני נותנת לו לקרוא פה, אני גם מעודדת אותו לעשות כן באופן קבוע (ולא משנה העובדה שבדרך כלל הוא יודע מה קורה איתי לפני שאני כותבת).

אז הנה, היה עוד נסיון והוא לא צלח. לפחות אני עדיין מנסה, לפחות אני לא שוקעת בעצמי ומוותרת, למרות שהנסיונות הם נדירים. מה לעשות, שהדרישות שלי נראות מורכבות. אבל הן לא מורכבות כשמדובר באדם המתאים - מישהו שיהיה איתי על אותה סקאלה של עוצמה, פשטות, כנות, ישירות ורגש. מי שאין לו את זה, כבר לא ילמד. אין קורסים בנושא. או שאתה ככה או שאתה לא. אני לא נוטרת טינה ולא שונאת אנשים כאלה. הרי לא בגדו בי או שיקרו לי. אמרו לי את האמת. ברור שזה מעציב. אפילו גורם לדמעות. אבל זה יעבור, ואם החבר הכי טוב שלי ואני נמשיך לקטול וירוסים במחשב בצוותא, לאכול סושי ולדבר שטויות, אז יש לי גם איך להמשיך הלאה בקלות יחסית. ההזדמנות הבאה תציג את עצמה. או שלא. לפחות אני לא חוששת לנסות וליזום דברים שכאלה. חשבתי שאולי כבר איבדתי את האומץ...

אני לא יודעת מה יהיה הלאה עם מערכת היחסים הטריה הזו. כרגע, אני לא יכולה לענות על זה אפילו לעצמי. דיברנו היום לרגע, כאילו הכל בסדר, והיה נעים. אבל אני לא בטוחה לגמרי שזה לא היה מתוך נימוס גרידא. אבל כמו שמישהו שאני מאד מאד אוהבת אומר - "נראה מה יהיה". התשובות כבר יבואו לבד. אולי הרווחתי ידיד. אולי רק כמה אימיילים עם כינויי חיבה שיישמרו בתיבת הדואר. ואולי כלום. כל המסקנות האלה מוקדמות מדי. עכשיו רציתי רק לשחרר קצת את התחושות לחלל האוויר.

לא טלטלה. מקרה שקרה. מעשה שהיה, כך היה. נפלתי מהסוס. צריך לנקות את הלכלוך ולחזור לרכב כמה שיותר מהר. זה לא ששברתי את חוט השדרה (ואני לא כריסטופר ריב). אפילו לא מכות יבשות. אני אהיה בסדר. לפחות אני לא לבד בכל זה. לפחות יש מי שבאמת דואג לי, שבאמת אכפת לו, ונמצא שם כשאני צריכה. רק מי שהיה לגמרי לבד בחיים שלו יכול להעריך את זה.

עוד מעט נחזל"ש. בינתיים - ככה אני.