ככה, 2 במאי. יום גורלי. והשמים בוכים על זה שגביע אירופה הוא צהוב.

גשם. גשם על הבוקר. סליחה? מה זה צריך להיות?

מילא אם זה היה בחודש יוני, אז הייתי יכולה לזמזם לי "גשם יורד בתל אביב בבוקר יוני", או משהו בסגנון.

מזל שהשיער שלי היה רטוב כבר, אחרת מי יודע איזו שואה היתה מתרחשת ובאה על ראשנו.

שינה? לא ממש, תודה. הרבה לא הצלחתי לישון. למה? מעניין, באמת. אולי מפני שכל אוהדי מכבי חשבו שזה נורא מקורי לתת ב-"טה, טה, טטה, טה, טטה טה טה, טה-טה" בצופרים שלהם ולצעוק "יאללה מכבי" ברחובות.

אבל ישנתי די טוב, לשם שינוי. ככה זה כשמקשקשים בטלפון בחסות החשיכה, עם מישהו שקולו דווקא כן נעים לי (בניגוד לשידוכים מאולצים), ומקבלים ברכת לילה טוב מתוקה. אחרי זה, אין לי מה להתלונן על שינה טרופה. הלכתי לישון עם חיוך.

ואפילו הנפיחות בפרצוף ירדה. עכשיו אני סתם נראית כמו אחת שיש לה כדור צמר גפן קטן בפה. קטן-קטן.