אין הרבה תחביבים ועיסוקים שנשארו איתי ככה במשך החיים. אני ידועה בנסיינות שלי - מנסה, נהנית, מפסיקה. אבל בצלילה הייתי מאוהבת מהרגע הראשון - צלילת היכרות בגיל 10 בערך, כשטאבה עוד היתה שלנו, או משהו. שלוש תמונות סטילס יש לי מהמאורע המרגש, שבהן רואים את הציוד המיושן והאבן שהיה צריך לשים לי במאזן (הא! זה לא היה מאזן בכלל, זה היה פנזי כזה) כדי שלא אצוף (כי כידוע, חרא צף).

יצאתי מהצלילה הזו עם ידיעה אחת ברורה - אני רוצה לעשות את זה כל הזמן. אבל הייתי צריכה לחכות עד גיל 15 בשביל לעשות את הקורס, ואז גם מצאתי לראשונה (ואולי לאחרונה) קבוצת אנשים שקיבלה אותי לחיקה כמו שאני, באהבה ובתמיכה רבה, בקבלת פנים חמה בכל פעם שהגעתי. וזו היתה תקופה נהדרת - לגלות את הים, את היכולות שלי, את הקסם הזה, את השקט הזה, את המיומנויות הטכניות והמנטליות. לזכות להערכה, לטיפים, לזכות למבטים קצרים בסודו של נפטון הזקן וליהנות מכל רגע.

היו ימים של 6-7 צלילות מתישות ביום, אבל היה לי כוח והיה לי טוב. הייתי מאוהבת במדריך שלי לשעבר ונתנו לי לעשות שם מה שהתחשק לי.

היום אני בקושי מוצאת את עצמי מתחת למים. אין כסף, אין זמן, אין עם מי, יש תירוצים.

אבל זה המקום שלי, זו הסביבה שלי, זה האלמנט שלי - מים.

ואני חייבת לזכור את זה.

אני חייבת לצלול.