לא רק באינטרנט אני מוצאת דברים כל הזמן.

משום מה, יש לי הנטייה למצוא דברים ברחוב. לרוב מדובר בכסף (מטבעות קטנים, עוד לא מצאתי את הסטיפה של המיליונים שאיבד רוזנשטיין או משהו), אבל לפעמים אני מוצאת חפצים של אנשים. ככה כבר מצאתי ארנק לא מזמן, שהוחזר אחר כבוד לבעליו ששמט אותו באמצע מגרש חניה, וככה מצאתי תיק גדול ושחור היום.

תיק שחור וגדול שעומד על המדרכה, קרוב לשפת הכביש. עמדתי והסתכלתי עליו. זה היה ליד מגרשי הטניס. מקום די לא סביר לחפץ חשוד, אלא אם כן מישהו רוצה להרוס את הגדר המכוערת של המקום. בהתחלה חשבתי ללכת ולא לעשות עם זה כלום, אבל כמו מטומטמת אמיתית בסוף ניגשתי לתיק. דחפתי אותו קצת עם הרקטה (שיטה ידועה של חבלנים, ככה זה בטח לא יתפוצץ) ובסוף החלטתי להיות באמת סתומה ופתחתי אותו.

התיק היה של אם צעירה - מלא בחפצי תינוקות, קרמים, תרופות וארנק. וגם מצלמה דיגיטילית של קנון, לא הכי חדשה שבעולם. אבל אבוי, אמנם היה מדובר בישראלית, אבל כזו שגרה דווקא בניו יורק. כל כרטיסי האשראי, כל התעודות המזהות, כל כרטיסי הביקור - הכל של מקומות ואנשים בחו"ל. התקשרתי לישראכרט, שבאדיבות מופלאה הפנו אותי למוקד חו"ל. שם ענתה לי אמריקאית מטומטמת ורשמית, שהורתה לי להשאיר את התיק בתחנת המשטרה הקרובה לביתי - "אנחנו כבר נטפל בזה מכאן", הודיעה לי האמריקקית באדישות.

מאחר שבמקרה ידוע לי שלמשטרת ישראל יש עוד כמה דברים יותר חשובים לעשות מאשר למצוא את הגברת מ' שלה היה שייך התיק, החלטתי לנסות בכל זאת לאתר אותה בעצמי. מצאתי כמה טלפונים ישראלים משורבטים על כרטיסי ביקור, אבל אף אחד מהם לא עזר לי. התקשרתי לטלפון שלה בבית (היה כרטיס תורם איברים של בעלה בארנק, משום מה), השארתי הודעה בתא הקולי. ניסיתי עוד טלפון משורבט, והוא חזר אליי אחרי כמה דקות - ישראלי אחר בניו יורק, שכנראה היא מכירה את אשתו. אבל אשתו לא היתה זמינה ולא הצלחתי לחלץ מהם נייד של מ' פה בארץ.

חפירות ונבירות נוספות רק הביאו אותי למסקנה שלגברת הזו אמנם יש תינוק טרי, אבל גם לא מעט בעיות פיזיות ופסיכולוגיות. אחרי שניסיתי כל טלפון אפשרי, התייאשתי והלכתי לתחנת המשטרה, שבאמת לא נורא רחוקה מביתי, לפחות באוטו. שם חיכיתי בסבלנות עד ששוטרת אדיבה וקצת-אדישה תרוקן את התיק מתכולתו, תעשה רשימה של הפריטים בפנים, תספור את הכסף שהיה בארנק (170 שקל ועוד כמה דולרים), תמלא טופס יפה ותיתן לי אותו, תוך אמירה שאם תוך 4 חודשים לא ימצאו את מ', אוכל לקבל את התיק. וואו, איזה כיף לי.

לא התרשמתי מחריצות היתר של השוטרת, והתקשרתי, בדרך הביתה, שוב לביתה של מ' בניו יורק, ודיווחתי לה שהתיק שלה בידיה האמונות של משטרת ישראל.

עדיין אין סוף טוב לסיפור הזה. את מ' אולי תמצא המשטרה, ואולי לא. מצחיק כמה קל היה לי לאתר את ההוא שאיבד את הארנק (המוקדנית בחברת האשראי התקשרה אליו בשנייה ונתנה לו את הטלפון שלי, תוך שהיא מבטלת לו בחריצות את הכרטיס), וכמה מסובך לאתר מישהי שלא ממש גרה פה, ותעודת הזיהוי הנורמלית היחידה שלה היא רישיון הנהיגה שלה מניו יורק. דווקא הישראלים במקרים האלה מראים קצת יותר אכפתיות מהגורמים הרשמיים האמריקאים.

ניסיתי לחשוב מה היה קורה אילו מישהו היה מוצא את הארנק שלי - אם היה קל למצוא אותי. פחחחח, קלי קלות. רישיון נהיגה, תעודת זהות, כרטיסי ביקור (שלי) ושל הרופא נשים שלי, מייל מודפס ישן מסופרמן (מזכרת סנטימנטלית מטופשת), כרטיס אשראי על שמי ועוד אחד של אבא שלי, ותעודת תורם דם. גם מרשם לגלולות.

כסף? לא מאמינה במזומן - בשבילי, כמה שיותר אלקטרוני. אם מישהו ימצא את הארנק שלי, הכי הרבה שהוא יוכל לחגוג זה בלקבוע תור לגינקולוג שלי ולהזמין מקום ב-Black Steer או ביאקימונו.