בכלל, מה זה הביטוי הטיפשי הזה? אסימון נופל. היום, בעידן הסלולרי, זה נשמע אווילי מתמיד. אבל הוא נופל. תחושה שכזו, של הבנה קרירה, של קבלת המצב, של השלמה עם סיטואציה שנסחבת סתם, בלי סיבה, כבר זמן-מה.

אצלי האסימון יכול ליפול ברגעים הכי לא-קשורים. בשיחות הכי סתמיות, במצבים הכי יומיומיים. אז עכשיו הוא נפל. או, לא שלא ידעתי קודם כמה טעותי היתה גדולה, אבל הפעם הרגשתי את ההבנה נועצת בי עיניים כה חודרות, שכבר לא יכולתי להתעלם מהמסקנות החריפות והכואבות.

אין פה הרבה חדש. רק אותו סיפור עם צבעים אחרים בשוליים. זה שדברים חוזרים על עצמם זה טוב או רע? טוב, כי אני כבר מכירה את התסריט בעל פה. רע, כי כבר עייפתי מסופים עצובים.

קצת עצוב לי. אני לא אוהבת לטעות. אבל צריך לעשות הרבה טעויות, להפריך הרבה תיאוריות. ככה פופר אומר.

קצת עצוב לי, כי קיוויתי ליותר. אבל אין שם כלום בשבילי. זה הכל הצגה אחת גדולה, צבעונית, נעימה לאוזן, חייכנית ומזוייפת מ-א' ועד ת'.

לא צריך. אין מה לעשות, בכל מקרה. אז לא צריך.