יותר גרוע - אני שונאת להיות צודקת, אבל רוב הזמן זה בדיוק מה שקורה. אני שונאת לגלות שמה שאני חוזה לגבי אנשים - נכון. אני נבעתת לגלות שמה שאני קוראת בסימנים הנסתרים של בני האדם זו לא פסימיות אווילית אלא אמת לאמיתה. זה נורא. לפעמים הייתי רוצה להיות עיוורת ואהבלה, כזו שלא רואה כלום ולא מסוגלת ללקט בפינצטה את השקרים של האנשים מהעיניים שלהם. אבל אני לא. אני רואה את התנועות, המבטים וההבהובים. אני שומעת את הטונים בקול שלהם ויודעת בדיוק מה הם חושבים, בלי שיגידו לי. לפעמים זה מגיע ברמות צלילות מפחידות באמת. ולפעמים זה לא עוזר בכלום - כי לא תמיד אני יכולה לחשוף את השקר שלהם, כי לפעמים למרות שהם חלאות המין האנושי, אני מעדיפה שלא להביך אותם ולא להראות להם במראה החדה שלי את פרצופם הדוחה. זה לא כי אני נחמדה. בטח יש סיבה יותר טובה.

אבל יותר גרוע - להיות צודקת בקשר לדברים מוזרים במיוחד. לפני כמה פוסטים תהיתי אם אני צריכה לאבד משהו נוסף כדי למצוא את הספר הרביעי בסדרת Dune שהלך לי לאיבוד. ואכן - ביום שבו שברתי ואיבדתי חלק קטן ומעצבן מהמשקפיים שלי, מצאתי את הספר, בדיוק במקום שבו חיפשתי 20 פעם - בתחתית ארגז שכנראה כבר לא אפרוק עד מעבר הדירה הבא.

מעניין מה יהיה הפריט הבא שייכנס לחור השחור של החפצים האבודים. בטח מעטפה עם הרבה כסף, עם המזל שלי.