האמת, האישה היתה חביבה למדי, וזה לא שהיא מיששה לי את העגבניות שבשקית. תפסו את עינה 3 חבילות של עלי חסה צעירים שקניתי - מוצר שהפך להיות חלק קבוע ברשימת הקניות שלי. וכמובן, רק בישראל יתפתח דיון מרתק סביב נושא החסה. האישה שאלה אותי כמה זה מחזיק מעמד. האמת שאני בדרך כלל מורידה סלט אחד גדול כל יום, אז ככה שהסוגייה הזו לא נורא רלוונטית. אבל כבר היו מצבים ששקית כזו שרדה כמה ימים במקרר ונותרה במצב טוב. אלה לא השקיות המעפנות של שטראוס עם עלי החסה הקטנים נטולי הטעם, אלא עלים בריאים וחסונים של שדה ניצן (מהנגב המערבי!) - שהם בעצם ניצני חסה ערבית. גם הזן החביב עליי וגם מה שממילא נשאר מראש חסה אחרי כל הניקויים והשטיפות.

כן, אני קצת מפונקת בקטע הזה. וכאן בעצם התפתח הדיון הרה הגורל - ראש חסה ממוצע עולה 3-4 שקלים מקסימום, וגם זה בסופר של גנבים בצפון תל אביב. שקית כזו עולה 9-12 שקל - תלוי מה יש בפנוכו. מדובר על מחיר של פי שלושה מראש חסה רגיל ולפעמים פחות כמות ממה שמכיל הראש. מצד שני, אני אישית כל כך לא אוהבת לעמוד ולשטוף שעות מכל החול (ואף פעם זה לא יוצא באמת), להוציא תולעים ירוקות (כלל ידוע: אם כתוב על החסה "ללא חשש לתולעים", זה לא שאין תולעים, אלא שהתולעים יכולות להיות רגועות ולא לחשוש כי יש להן חיים טובים בתוך החסה), לשטוף שוב, להוציא את כל העלים המעפנים, להישאר עם 4 עלים ואחרי זה עוד לייבש אותם במייבש חסה (להיט היסטרי שהשתמשתי בו 3 פעמים בדיוק) ורק אז לעשות מזה רבע סלט עם גרגירי חול וחצי תולעת.

בקיצור, הסברתי לאישה הנחמדה והממששת ששווה לי לשלם את המחיר כדי להימנע מההתעסקות המעייפת והדוחה בחסה - גם אם ככה הסלט יוצא יותר יקר. הקופאית הצטרפה בשלב זה לשיחה, ורק זה שעמד בתור אחריי (היו לו שני מוצרים והאישה נתנה לו לעקוף) עמד המום ולא הבין מאיפה בא לו הדיון הקולינרי המרתק הזה. האישה השתכנעה מהנימוקים שלי, אבל כנראה שלא מספיק. היא נעלמה לרגע וחזרה דווקא עם עגבניות שרי (עוד דיון מקיף בפני עצמו - עגבניות או עגבניות שרי). איכשהו בזמן הזה מצאתי את עצמי משלמת 130 שקל על כלום וחצי (וחסה) והולכת הביתה עייפה ומהורהרת, מלאה במחשבות על עלעלים ירוקים.