| |
נוגעת, טועמת, הולכת... הכל מהכל - סיפורים מוזרים, תמונות מצחיקות, אינטרנט, ספורט (בעיקר טניס), הומור עוקצני ככל האפשר, מחשבים, סרטוני וידיאו וכל מה שכיף ומעניין ברשת ואצלי
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2003
מילה אחת על יום הזיכרון
לאבא שלי יש מנהג ביום הזיכרון לחללי צה"ל. הוא יושב מול הטלוויזיה, ומסתכל על הערוץ בו מראים את רשימת הנופלים, מאז מלחמת העצמאות. אחד אחד, לפי אלף-בית, השמות עוברים בסך. נראה לי שהוא מחכה לראות את שמות החברים שלו, שנפלו בכל מיני מלחמות (כיפור, לבנון...). אני לא יודעת איך הוא מסוגל. שם אחר שם, שם אחרי שם. רצוף. כמה שניות לכל אחד. זה מה שאפשר לעשות, עם כ"כ הרבה שמות. הנה השם, והנה הוא כבר לא. ומה קרה לזכרון?
בגלל זה אני כבר קצת אנטי כל הטקסים והרשמיות הזאת. כל אחד עם האבל שלו, בדרכו הוא. הטקס כבר לא יועיל להורים השכולים, לחברים המתאבלים. הטקסים המחרידים שעושים בבתי ספר, כשהתלמידים יושבים בוהים, צרובי שמש, מיובשים ומשועממים - זה בכלל נוגע להם? אם אין איזה קרוב משפחה שנהרג, זה יעשה להם משהו? עוד פעם לקרוא "יזכור"? ומה הלקח שאנחנו מפיקים מכל היום הזה? שלא צריך מלחמה? אז למה אנחנו נהרגים כבר 55 שנה (ויותר)? מי שונא אותנו יותר? מי רוצה להרוג אותנו יותר? מתי נצא מפוזת המסכנות והנרדפות הזאת?
אם תהיה מלחמה, אני הראשונה להתנדב חזרה לצבא. שיא הפטריוטיות מעורבת בשיא העצבים על ההתנהלות המטופשת של המדינה הזאת, על חוסר היכולת של המנהיגים העלובים שלה להחליט החלטות גורליות ולהפסיק לרצוח את הצעירים והמובחרים שלנו בתירוצים של "מלחמה בטרור". די, לצאת מזה. שנגיע למצב שיום הזכרון שלנו יהיה כמו ה-Memorial Day בארה"ב (ולא שאני בעד אמריקנזיציה) - יום שקט, מכובד, רשמי, אבל לא נוגה, מושפל ועצוב. לזכור, כן. להתפרק, לא.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
