ספויילרים... ספויילרים... ספויילרים

ובכן, ציפיה מורטת עצבים של חודשים ארוכים הסתיימה לה. שמחה ומאושרת, ככל שאיפשר המצב, הלכתי לסינמה סיטי לראות את הסרט ה-3 בסדרת הארי פוטר. הכניסה לקולנוע היתה בעייתית מאד, מכיוון שבדיוק נערכה שם הקרנה מיוחדת לחבורת אנשים משונים, אבל אחרי שהתגברנו על המכשול - הכסאות הנוחים והפרוזן יוגורט השכיחו את הצרות.

ובכן, מה היה לנו שם?

קודם כל - נהניתי מאד מהסרט. לעניות דעתי, מדובר בסרט הטוב מבין ה-3, ודווקא משום שהבמאי לקח לעצמו חירות פרשנית, ועשה פה כל מיני שינויים ועיצובים לפי רוחו, גם בעלילה.

כבר בהתחלה קוארון רומז לנו שהארי מתחיל להתבגר, כי הסצינה הראשונה היא של הארי, בלילה, מתחת לשמיכה, משחק עם... השרביט הקטן שלו. מה היה אומר פרויד, וכאלה.

כוכב הסרט הבלתי-מעורער, הוא ללא ספק באקביק ההיפוגריף (כן, עוד פעם דמות ממוחשבת. אולי שחקני הוליווד צריכים להתחיל להסיק מסקנות). עשו אותו נהדר, חמוד ומרשים בעת ובעונה אחת, ואישית הייתי מאמצת אחד אם היה לי מקום בבית.

מישהו צריך לעבוד עם דניאל רדקליף (הארי פוטר) על קשת הרגשות שלו, ובמיוחד על עניין הבכי. אותי הוא לא ממש הצליח לשכנע.

אני לא יודעת אם עוד מישהו שם לב לזה חוץ ממני, אבל בחלק מהסצינות יש להרמיוני ציצים מרשימים למדי עבור נערה בגילה, ובסצינות אחרות היא שטוחה לגמרי. הלו? Continuity?!

קוארון לא טורח להסביר לקהל הצופים כמה דברים שבעיני הם מהותיים לעלילה. למשל, מי יצר את ה-Marauder's Map, למה סיריוס בלאק ופיטר פטיגרו הפכו לאנימגוסים בכלל, למה הדמות שהארי יוצר בקסם הפטרונוס שלו היא צבי, ומה הבעיה של סנייפ עם כל החבר'ה האלה. מעבר לזה, השמטת כל העניין עם ה-Firebolt והכנסתו בשניות האחרונות של הסרט כגימיק - לא מצאה חן בעיני.

בטח חשבתם שלא אשים לב שהחלפתם לי את פרופיסור פליטיק מול הפרצוף, אה? וזה שאתם מצלמים אותו רק מהגב ורק בלונג-שוטס לא אומר שאני לא רואה!

פיבס, דמות מרכזית למדי בכל שלושת הספרים לא הופיע אפילו פעם אחת בסרט הזה, וגם לא בקודמיו! הפוטנציאל הקומי של הדמות הזו פשוט מבוזבז פה, ונשגב מבינתי כל הפספוס הזה.

ההתבגרות עשתה את רדקליף וגרין (הארי ורון) הרבה יותר נסבלים, את ווטסון (הרמיוני) היא הפכה למעצבנת עוד יותר, את נוויל היא עשתה חביב יותר ואת מאלפוי היא הפכה לערס קטן ובלונדיני. אפילו טבעת יש לו.

דמבלדור, בספרים, הוא דמות מאד חכמה אבל קצת משוגע. בסרט, בכל פעם שהוא דיבר, מישהו התעקש להכניס לו לפה משפטים פילוסופיים-זניים-סיניים מטופשים, משל היה הוא קונפוציוס, רובין ס' שארמה או סתם אודטה. מיותר וטיפשי.

ת'וליס גדול בתור לופין; אולדמן ענק בתור סיריוס; אמה תומפסון לא הפילה אותי עם הדמות שלה (המורה ל-Divination).

קוארון נתן כמה וכמה נגיעות של היום-יום בחיי הוגוורטס, דברים שלא מופיעים בספר, שהיו דווקא חביבים מאד. במיוחד מצאה חן בעיני הסצינה שכל החבר'ה בחדר של הארי יושבים ומריצים דחקות עם סוכריות שעושות להם קולות של חיות. צריך לראות כדי להבין.

מה שכן - סצינות העלה-נושר-ציפור-עפה-הדוויג-מרחפת בתור סצינות מעבר, התחילו להיות מטופשות כבר בפעם השניה, וחוזרות על עצמן בפעם העשירית. אפשר היה לצפות לקצת יותר מקוריות.

אף מילה על בחינות הסיום. שוב. באמת!

ועם כל ההסתייגויות - היה כיף. עוד אשוב. Expecto Patronum!