RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
 4 שנים ל"בטחון בתנועה"
פיייי, יא רבאק. אין הרבה פרויקטים משמעותיים בחיים שלי שהחזקתי 4 שנים. כאחת שהמוטו שלה (אחת. שנינות כזו. אח, למות עליי) הוא "נוגעת, טועמת, הולכת", הישארות במקום אחד אינה מהתכונות הבולטות שלי. התמדה ועקשנות, כן. אבל סבלנות - ממש לא.
על פניו, היו לי הרבה סיבות לסגור את הבלוג הזה או לפחות להפוך אותו לפרטי. העיניים הקנאיות של אנשים מכוערי נפש נמצאות פה כבר הרבה זמן, וזה היה יכול לגרום לי, לו לא הייתי אני, ללכת מפה ולחפש מקום אחר. אז במקום לקפל את הזנב, פשוט פתחתי עוד כמה בלוגים, חסויים יותר ופחות, כדי להוציא לכל מי שצריך את העיניים. אני זוכרת פוסט נגד עין הרע בתחילת הדרך של הבלוג הזה, בימים היפים של 2003, שבהם בלוג היה משהו חדשני. מילה שאנשים בכלל לא הכירו או ידעו לבטא, ורק כמה חולי נפש כאן בישרא ובעוד כמה מקומות נידחים, הבינו את מלוא המשמעות של הכתיבה הזו, שכולם יכולים לראות.
היום לכל אחד יש בלוג. לכל פוליטיקאי, פרסומאי עב כרס, עורך דין כפוף ופסאודו עיתונאי, לכל מי שבברנז'ה ומי שלא. כולם כותבים על עצמם, על החיים, על הפילוסופיה של הכתיבה, על מהות הקהילות החברתיות, על חשיבותה של רצינות בבלוגיה ועל קודים אתיים ועוד שלל נושאים כבדי משקל. אני לא מזלזלת בזה. גם אני כתבתי על כמה דברים רציניים בחיים שלי, בבלוג ומחוצה לו, אבל איכשהו מנקרת בי לאחרונה התחושה שאנשים לוקחים את עניין הבלוגים הזה קצת יותר מדי בצורה כבדה ופילוסופית, שמרגישה לי מאוד מנותקת מההוויה הבלוגית שאני מכירה. אני, בכל אופן, כאן בשביל הכיף.
ובגלל זה נשארתי. כי כיף לי פה. ספציפית בישרא, וכללית בבלוגינג. חוויתי הרבה "רשתות חברתיות" ופלטפורמות בלוגים אחרות, בעברית ובאנגלית. הקמתי עוד כמה וכמה בלוגים, אבל בסופו של דבר, "בטחון בתנועה" הוא הבית האמיתי שלי ברשת. ומכיוון שהוא כזה, כל האורחים המגעילים המקריים (ואלה שעשיתי את השטות והראיתי להם אותו בהתנדבות) שמגיעים לפה, לא יכולים לשנות את הרצון והצורך שלי להמשיך ולעשות פה כיף חיים, לדבר על ציצי גדול ופמלה אנדרסון ולדון בפלפלים חריפים ופסטרמה. במילים אחרות, צריך יותר מכמה נשמות טהורות ובנות השטן כדי לגרום לי לשתוק. במילים אחרות לגמרי - מאוד קשה להיפטר ממני.
מילה קטנה ליריב ולישרא (כן, נענע קנו, ידה ידה ידה) - לאור חוויותיי והתרשמותי מפלטפורמות אחרות, ולמרות כל המגבלות של ישראבלוג והדברים שצריך לשפר, אני נותנת שאפו גדול ליריב על הניהול של הקהיליה המטורפת הזו בשנים האחרונות. למרות מטחים בלתי פוסקים של ביקורת, עצבים, פריצות ושטויות, הוא תמיד שמר על שלווה ופאסון ולא התערב יותר מהמינימום הדרוש ונתן לבלוגרים להתבטא ולעשות את שלהם - ועובדה שישרא חי ופורח. על הוויכוח המפגר על האיכות או חוסר האיכות כבר כתבתי מספיק. בקיצור, יש לכמה מנהלי אתרים אחרים מה ללמוד מיריב.
שמתי לב במהלך השנים שפה זה בלוג של קוראים שקטים (יא אללה איזה פוסט ארוך זה נהיה. ועוד לא נגמר). באים, קוראים, לא תמיד מגיבים, לפעמים שולחים מייל, לפעמים לא אומרים כלום. וזה בסדר מבחינתי. מעולם לא ניסיתי לשבור פה שיאים. אחרי הכל, אני הבלוג הראשון שהגיע ל-100 אלף כניסות בישראבלוג. אחרי פסגה מדהימה שכזו, My life is complete...:-). מדי פעם אני מציצה בקאונטר ובסטטיסטיקות, אבל אני בטח לא מרפרשת כל כמה דקות, כמו בימים הטובים.
אני כותבת פחות. הרבה פחות. בשנה הראשונה לבלוג, ונדמה לי שגם קצת אחר כך, היו תקופות שהרמתי 10 פוסטים ביום. היום אני מסתכלת על זה ותוהה מאיפה היו לי הכוחות, הזמן והסבלנות, ועוד באינטרנט של לפני 4 שנים, עם כל האיטיות והבעיות. זה לא שהיום יש לי פחות מה להגיד. אני פשוט עושה את זה אחרת. גם היום יש ימים של יותר מפוסט אחד, אבל מצד שני יש ימים שאני לא כותבת בכלל. לפחות לא כאן. אין ספק שההתפזרות על פני כמה פלטפורמות ובלוגים גובה את המחיר שלה, אבל שלא יהיה לאף אחד בעולם הזה ספק - זה הבלוג שלי. כאן מתרחשת הפעילות המרכזית. מעבר לכך, האחת שפה היא אותה אחת שבבלוגים האחרים, ובעיקר - אותה האחת של החיים האמיתיים. אלה שפגשו אותי וגם זיהו אותי ממקומות אחרים - יכולים להעיד שקל מאוד לזהות ולגלות שזו אני. מה לעשות, אישיות בולטת וכל זה.
ובנושא החשיפה - שמתי לב שזה מאוד אופנתי להיחשף ולכתוב בלוגים בשם האמיתי בתקופה האחרונה. יכול מאוד להיות שגם אני, מתישהו, אציג לעולם את שמי האמיתי (האחת, רק האחת. למי שלא ידע), אבל לכל אלה שכבר ניסו לעשות את זה בשבילי - הניחו לי לעשות את זה, אם אני אעשה את זה בכלל, בזמן ובמקום המתאימים לי. אל תחליטו החלטות בשבילי. זה גורם לציצי שלי לקפוץ בעצבנות והתוצאות עלולות להיות בלתי נעימות בעליל.
אז הנה, 4 שנים של זיוני שכל, יותר מ-150 מנויים נאמנים (הובטח לכל אחד טיפול פסיכולוגי חינם לכל החיים), כ-2,770 פוסטים, למעלה מ-500 אלף כניסות, כמה וכמה פעמים שקיבלתי פרו במתנה, כמה פעמים שנתתי, כמה אנשים מתוקים ומקסימים שהכרתי והפכו לידידים, לפעמים גם מחוץ לעולם הבלוגי (שהוא כבר מזמן לא "וירטואלי" בעיניי), כמה אויבים, כמה חלאות, מלא קוראים, המון תגובות מצחיקות, מתמיהות, מכעיסות וסתמיות, הרבה תמונות מצחיקות, הומור, ציצים ופמלה, והפטמה עוד נטויה.
כבר כתבתי כמה פוסטי סיכום כאלה, אבל זה לא אומר שאמנע הפעם מלומר תודה גדולה לכל הקוראים והמקליקים, המפרגנים והתומכים והצוחקים ביחד איתי. קטעים איתכם ואיתי, תישארו, אין פרסים בסוף, אבל תמיד יש הפתעות.
| |
| כינוי:
בת: 46 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
