עוד טורניר גראנד-סלאם הגיע אל סיומו. את הסוף של הגמר לא ראיתי, כי (כן, כן) הייתי צריכה לצאת אל שיעור הטניס שלי. הו, האירוניה. כשיצאתי, פדרר הוביל 2:1 במערכות, והיה 3:3 במערכה הרביעית. רודיק, שהתחיל את המשחק טוב מאד, ולקח את המערכה הראשונה 6:4, התחיל לעשות שטויות כבר במערכה השנייה, ונכנס ללחץ מהקרירות של פדרר. 2 המערכות שפדרר לקח אחרי הראשונה, שאותה כאמור הפסיד, היו צמודות יחסית, אבל לטעמי היה זה רודיק שירה לעצמו ברגל, עם לקיחת סיכונים, השתוללות מיותרת וחוסר סבלנות ודיוק. את המערכה הרביעית לקח פדרר 6:4, ותוך שעתיים וחצי סידר לעצמו עוד גביע ווימבלדון אחד.

פדרר הוא שחקן של פרשנים וקריינים. כולם מעריצים אותו, נופלים לרגליו ומשתחווים לטניס המדוייק, המופלא, הטכני, המגוון והמעניין שלו, וגם מהללים אותו על אופיו השקט והנעים. אבל טניס, כמו כל ספורט אחר, זה שואו. בגלל זה היה הרבה יותר כיף לראות שחקנים כמו מקנרו וקונורס, או בקר ואדברג, כשהם נכנסים למשחק בכל ליבם ונשמתם, חוטפים קריזות, צועקים, מקללים ולוקחים ללב כל קריאה של השופט שלא נראית להם. אלה היו שחקנים שבאותה מידה יכלו להצחיק את הקהל לרגע, אפילו במעמד "רם" כמו גמר גראנד-סלאם. אלה שחקנים שמבינים שלא סתם קוראים לזה spectator sport - ספורט של צופים. בין הדיוק, הפגיעה בתוך הקווים וצבירת הנקודות, צריך להיות גם שואו. בגלל זה יותר אנשים אוהבים את הכדורגל של ברזיל, המעניין, הווירטואוזי, ולא את של גרמניה, היבש, הטכני והמדוייק.

ופדרר לא נותן שואו. הוא בא ודופק כרטיס עבודה. אם הייתי רוצה לראות טניס מושלם ומדוייק, הייתי מבקשת לשים 2 רובוטים על המגרש, או משחקת במחשב מול יריב ללא חסרונות. זה לא מעניין ככה. זה לא מעורר התרגשות, אהדה או רצון לעודד. לעומת זאת, כשרודיק בא לרשת ומנער אותה בתסכול, כי "בגללה" הוא הפסיד נקודה, זה גורם לי לצחוק, להזדהות איתו, ולקוות שבפעם הבאה הוא יצליח לקחת את הנקודה. כמובן, טניס לא צריך להיות מורכב רק מגימיקים (מישהו אמר קורניקובה?!), וחייבת להיות יכולת טכנית מצויינת בשביל לעניין, אבל השילוב בין השניים הוא שעושה את העבודה. במלים אחרות, אנחנו צריכים יותר רודיקים, קוריות וקוארטנים, ופחות יואיטים, פדררים וסמפרסים.

גם בטניס הנשים - אני מניחה שלגברים יותר כיף לצפות כאשר יש במה לשטוף את העיניים, אבל האחיות וויליאמס, שלא עונות להגדרה של "כוסיות" (בטח לא כמו שאראפובה, הינגיס, קורניקובה וחברותיהן הצנומות ונטולות הציצי), מראות שלא רק הלוק משנה, אלא גם היכולת להחצין רגשות, להיות אגרסיביות, לתת טניס מעניין, עם ריגושים, לחייך מדי פעם, לצעוק, לבוא בתלבושות מנקרות עיניים - הכל למען הצופים, לעשות עניין, להלהיב, לרגש. בגלל זה, מיסקינה יכולה לקחת 6 תארי גראנד-סלאם, אבל היא לא תעניין אנשים כמו סרינה וויליאמס. הנין יכולה להפציץ בעשרות ניצחונות, אבל ברגע ששאראפובה ודומותיה נכנסו לזירה, היא נעלמה באפלה (וגם כשהיא תחזור מהפציעה, היא לא תעורר עניין באותה המידה). ולעומת זאת, גם בגיל 47, מרטינה נברטילובה ממשיכה לעשות כותרות. ולא רק בגלל הטניס שלה, אלא פשוט כי היא יודעת שטניס זה לא רק ספורט, וספורט זה לא רק כושר גופני. לא סתם קוראים להם "שחקנים".