אין לי בעיה להכריז קבל עם ועדה, גם בבלוג וגם באופן אישי, שקראתי בשקיקה ובהנאה את ספרי "הארי פוטר", הלכתי לסרטים ומעניינים אותי פרטי מידע הקשורים בנושא.

אז אמרתי. ואחת מ-2 הסנוביות המובילות במקום עבודתי, מייד טרחה לעקם את האף ולהוציא מהפה הממורמר שלה את המשפט ההו-כה-מקורי: "אני במקומך לא הייתי אומרת את זה בקול רם". ממש קופירייטרית לעתיד.

נשגב מבינתי מדוע אדם שעובד איתי באותו מקום, וסביר להניח משתכר סכומים דומים, יטרח לנסות להפגין את "עליונותו" המפוקפקת באמצעים כה נדושים. הרי זה לא שהיא קוראת רק טולסטוי בבית. אולי עמוס עוז, במקרה הטוב, סוג של ספרות שכלל לא מדבר אלי, שאני לא אוהבת ולא מחשיבה כספרות מעניינת, אבל לא שופטת כחסרת ערך. סביר יותר להניח שהיא צופה בעיקר בערוץ 2 ובתוכניות מציאות (כי זה In). סביר להניח שכמות הספרים שהיא קראה בשנה האחרונה לא עולה על 3 במקרה הטוב. ועוד יותר סביר להניח, זה שהיא לא קוראת הארי פוטר, Dune או חוברות קומיקס, פשוט משום שהיא לא יכולה להתמודד עם האנגלית, ובעברית זה פשוט לא זה.

האליטיזם, השחצנות, הנסיונות העלובים להרגיש יותר טוב עם עצמך על חשבון אחרים - כל זה פאתטי בעיני. כל ההגדרות, השבלונות, המיסגורים שאנשים עושים ברגע שהם שומעים פרט מידע שלא מוצא חן בעיניהם ולא תואם את תפיסת עולמם השמרנית - כל אלה הם סממן כל כך מובהק לחוסר בטחון, או לחיים בבועה מנותקת וסנובית, שבה רק לאנשים "שווי ערך" יש מקום.

אני קוראת הארי פוטר, וגאה בזה. אני גם קוראת את כתביו של קארל פופר, מאמרים אקדמיים על פרטיות והאח הגדול, וגם עיתון רייטינג, אם כי זה האחרון מתחיל לשעמם ברמות קשות לאחרונה. אז מה זה אומר עלי? מה שיפה, שלא ממש אכפת לי. שיגידו. שידברו. שישמיצו. שינסו להעליב. משול כעקיצות חרקים בעיני, ואפילו זה לא (אגב חרקים, יש מכת יתושים ופשפשים קשה באיזור המרכז. אני מוחה על כך. לא נשאר לי הרבה דם). אני אמשיך ליהנות מה"שטויות" שלי, והסנובים ימשיכו לנפנף באיכויות המזויפות שלהם, לקרוא בסתר את פנאי פלוס ולרכל שעות על יעל בר זוהר.