לפני למעלה מחצי שנה עזבתי מקום עבודה יציב בחברה גדולה, לטובת משרה מלאה בחברה פחות גדולה, פחות יציבה ועם בוסית חולת נפש ואנשים שלא סבלתי. כחודש וחצי לאחר המעבר - פוטרתי, וביליתי תקופה ארוכה למדי בבית, כמובטלת לכל דבר ועיקר. התמזל מזלי ועברו רק חודשיים עד שמצאתי עבודה חדשה, במקום נחמד יחסית, עם משכורת סבירה. בימינו, זה נחשב להצלחה חסרת תקדים. כל דבר מעבר זו פנטזיה סהרורית.

אני זוכרת, שכשפוטרתי, קיללתי את הרגע שבו עזבתי את החברה הגדולה והיציבה. אבל לפני זמן-מה, שמעתי בשורה שהיתה צפויה, אולם קיוויתי בשביל אלה שנשארו שם, שלא תגיע. אותה מחלקה בה עבדתי נסגרת ויוצאת למעין מיקור חוץ. תריסר העובדים שהיו שם, למעשה יפוטרו מהחברה הגדולה, וחלקם אולי, אם זה יתאים לחברה שתעשה את האאוט-סורסינג, יישכרו מחדש, בחברה החדשה. ככה בבוקר אחד, מודיעים לך ששירותיך אינם נחוצים יותר, שהמשרה המלאה בה עבדת תהפוך להיות חלקית (במקרה הטוב) ושלא תבלבל להם את המוח יותר.

הבוסית שלי, חדלת האישים המאופסת באותה חברה שעזבתי בזמנו, הוכיחה בתקופה קצרה את כל מה שחשבתי עליה בזמן שעוד עבדתי שם. מהרגע שנודע שהמחלקה נסגרת, שהעובדים שלה נזרקים לרחוב - היא פשוט ניתקה איתם מגע הלכה למעשה. היא, כמובן, נשארת בחברה הגדולה, ויש לה תפקיד, משכורת ורכב שלא הולכים לשום מקום. הם, הקטנים, שבמשך כשנתיים וחצי הקימו את המחלקה הזו מאפס, עשו אותה להצלחה גדולה (יחסית למשאבים העלובים שהיו לה), והשקיעו בה את הנשמה, הם לא מעניינים אותה יותר.

לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו שעבד איתי שם, איתו אני עדיין בקשר מאז העזיבה. מדובר באיש טוב, מאד לויאלי, שקשה מאד להוציא ממנו מילה רעה על מישהו או משהו. אבל כמות התסכול שנשפכה ממנו היתה פשוט עצובה. הוא סיפר לי איך הבוסית מתעלמת מהם, לא מדברת איתם, בקושי עושה טובה שהיא מסדרת להם משמרות - ממש חוסר איכפתיות מוחלט. אמרתי לו שזה לא מפתיע אותי, ושאני מקווה בשבילו שימצא עבודה חדשה במקום אחר, ולא בחברה שאליה הם מיועדים. אדם עם אישה, בית ומשכנתא לא יכול להרשות לעצמו לעבוד במשרה חלקית של 4 ימים בשבוע, שזה גם ככה לא לבלוע ולא להקיא - מצד אחד זו עבודה שלא מכניסה מספיק כסף ומצד שני, אם אתה רוצה למצוא עבודה שנייה, נדירים מקומות העבודה שיסכימו שתעבוד אצלהם יומיים או יום בשבוע. אין דבר כזה, בטח לא בתחום שבו מדובר, מניסיון.

והנה, הגלגל מסתובב ונע קדימה. פתאום חשבתי לעצמי, שאם הייתי נשארת בחברה הגדולה המקורית, הייתי היום בלי עבודה, הלכה למעשה, אולי מובטלת ואולי סתם מתוסכלת בשל המעבר החד שהיה עלול להיכפות עלי. ואם הייתי מתחילה היום לחפש עבודה, בטח לא הייתי מוצאת את מקום העבודה הנוכחי שלי, משום שהם כבר לא מגייסים יותר עובדים כעת. יכול היה להיות שהייתי מוצאת את עצמי מובטלת לאורך זמן רב יותר מאשר החודשיים להם זכיתי לאחר הפיטורים מחברת חולי הנפש.

בסופו של דבר, כמו בהרבה מקרים אחרים, היה לי מזל. מזל שעזבתי שם בזמן, מזל שפוטרתי מהחברה המגעילה אחרי חודש וחצי, ומזל שמצאתי את עבודתי הנוכחית. זה כל מה שצריך לפעמים, כך מסתבר. מזל טיפש, עיוור, אווילי, ולא יכולת, כישורים וקשרים.