ולא, לא למסיבת פורים.

עזבו חלומות על נפילה, על תנינים ונחשים ועל מלחמות ואסונות. חלומות על בריחה ופחד, על שואה ושטפונות - כל אלה קטנים לעומת חלומות החזרה לתיכון שלי. ובשנים האחרונות, מה לעשות, נשזרים בסיוטים האלה (והם סיוטים, שלא תהיינה פה טעויות) גם חלומות מרגיזים במיוחד על תקופה האקדמיה שלי.

כן, תקופת התיכון שלי היתה מהגרועות בתולדותי.שנאתי שם כל רגע; שנאתי את האנשים; רוב המורים עלו לי על העצבים; ובכלל, שנאתי את כל מה שהיה קשור לעיר שבה למדתי. ככל הנראה, החלומות משקפים את התסכולים האלה. אבל רוב החלומות אינם קשורים לאנשים, אלא דווקא לענייני לימודים.

ובחלומי, אני חוזרת לבית הספר התיכון. לפעמים גם לא מכינה שיעורים, כמאמר השיר, אבל לרוב מדובר בחוסר התמצאות טוטאלי - אין לי מושג לאן אני צריכה ללכת, אין לי מושג מה מערכת השעות שלי, ותמיד ברקע יש משהו מאיים - לא סיימתי בחינה מסוימת, חסרה לי בגרות, או שפשוט הברזתי יותר מדי משיעור זה או אחר, ועכשיו אני בצרות, כי בלי השיעור הזה לא תהיה לי בגרות ולא אסיים בית ספר.

הלילה, באופן מגוחך למדי, הבעיה שלי היתה עם שיעורי ספורט. למה מגוחך? כי בתקופת התיכון השתתפתי בכמה שיותר שיעורי ספורט, גם כאלה שהם לא של הכיתה שלי. נהניתי מזה, והייתי מאד אתלטית. בסוף, המורה לספורט התייאשה ונתנה לי להשתתף בשיעורי הספורט של הבנים. הם, מן הסתם, פחות התלהבו מהרעיון.

בכל מקרה, החלום היה מטריד, שכן לטענתו לא השתתפתי במספיק שיעורים (או במלים אחרות - הברזתי יותר מדי) בשנה הקודמת, ועכשיו המורה תוהה מי אני ומה לעשות איתי. גם בחלומות ההזויים האלה, אני נזכרת באירוע טראומתי קטן שקרה לי בסוף התואר הראשון, שבגללו כמעט ולא קיבלתי את התואר. משהו אווילי של חוסר תשומת לב מצדי, כמעט גרם לי לבזבז חצי שנה נוספת מחיי לצורך השלמת קורס. שיחק לי המזל, ורק הגדלת ראש שעשיתי בשנה השנייה הצילה אותי מהגורל המר הזה. הייתי כבר בסוף, כל העבודות הוגשו, כל הכסף שולם, ואז הגיעה הודעה שאני לא זכאית לתואר. מי מביניכם שקרע את התחת 3 שנים לקראת משהו, וברגע האחרון אומרים לו "לא. עוד חצי שנה", יכול להבין את הטירוף שאחז בי. הלחץ הנפשי בו הייתי שרויה באותו שבוע, לפני שעוד ידעתי מה קורה איתי, השאיר כנראה את אותותיו.

והאותות באים בחלומות - תמיד התחושה של חוסר האונים, של חוסר הידע, של איבוד השליטה, של תעייה ותהייה, של בלבול, מבוכה וייאוש - איך יכולתי לטעות כל כך?

וכשאני מתעוררת אני צריכה להזכיר לעצמי - יש לי בגרות, יש לי תואר, תקופת התיכון נגמרה ולא עשיתי שום דבר קיצוני (חוץ מלדלג על כל שיעור אפשרי ולהחזיק בשיא ההברזות לשליש בבית הספר ואולי בעיר כולה), ובכלל צריך לקום עכשיו לעבודה.

היה חרא בתיכון. לא רוצה לחזור לשם. אני מקווה שהחלומות שלי יבינו את זה.