מה חשבתי לעצמי כשיצאתי מהבית?

שאני רוצה פסטרמה, ואולי עוד כמה דברים שנכללו ברשימת הקניות הארוכה שרשם אבא שלי.

מצטערת, אבל שום פסטרמה בעולם לא היתה שווה את הגיחה הזו אל מחוץ לביתי הקט, הממוזג והקריר. ב-12 בצהריים רק אנשים שמגיע להם עונש אכזרי במיוחד צריכים להיות בחוץ, בתל אביב. הלכתי לאט, ולא כי לא היה לי כוח, אלא כי הלחות באוויר מנעה ממני תנועה חופשית. אבל כל האיטיות שבעולם לא הצליחה למנוע את תחושת הגועל, האומללות ואי-הנוחות שאפפה אותי, ביחד עם הטמפרטורה הבלתי הגיונית וחוסר תנועת האוויר.

בשלב כלשהו כבר היה קשה לי לנשום. המיזוג בסופרמרקט סיפק לי כמה רגעי חסד, אבל הדרך הביתה, עם משקל היתר של המצרכים, היתה איומה אף יותר. תוך דקות ספורות הפכתי כולי נוטפת (ממש, לא מטאפורית), וקיללתי את המצאת הקיץ התל-אביבי. יותר מהכל ייחלתי להיות באילת, עיר השמש הצורבת היבשה.

הרגשתי כאילו אני מהלכת בתוך ענן, בתוך צבר אדים שעולה מקומקום. נשמתי מים. הלכתי על טיפות. החתולים המעולפים בצדי הדרכים, בצל הגינות, הסתכלו עלי במבטים תמהים, כמו שואלים את עצמם, מה עושה בת האנוש הטיפשה הזו בחוץ, במקום לישון במזגן שלה בבית?

הגעתי הביתה, סידרתי את המצרכים. הפעלתי מזגן והמשכתי להתאדות עוד קצת. ממש דים סאם קטן ומיוזע.

מארה על ראשו של הקיץ התל אביבי! יבוטל לאלתר!