RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2007
 עטלפים
אני מניחה שרוב האנשים יחשבו שאני מטורפת (ובכך אין ממש חדש), אבל אני די מסמפטת עטלפים. לא ברמה של לגדל אחד בבית, אבל אני בטח לא נבהלת מהם, ולפעמים אני גם נהנית לעמוד מתחת לעץ בתל אביב ולראות אותם עושים מטסים קצרים. מישהו גם לימד אותי פעם שאפשר לקרוא להם, ואכן השיטה עובדת. ככה לימדתי את אחותי הקטנה להפסיק לפחד מהם.
מי שגר בתל אביב, בייחוד בצפון, רגיל לנוכחות של עטלפים. הם נמצאים על כמעט כל עץ רענן, ובלילה אפשר לראות את דמותם החיוורת מדלגת מעץ לעץ. הם לא גדולים במיוחד. בערך בגודל של גור חתולים עם כנפיים.
אתמול בשיעור הטניס, הגעתי למסקנה שאני צריכה אשפוז דחוף או לפחות ניתוח מוח. קודם כל, רק אנשים אידיוטים ובלי טיפת ראציונל הולכים לשחק בלחות המזעזעת הזו. דבר שני, הבק-הנד שלי הידרדרה לתהומות הנשייה. דבר שלישי, הרקטה עפה לי מהיד באחד הסרבים הטובים שלי.
אבל הכי גרוע היה, שכל הזמן היה נדמה לי שאני רואה דברים עפים. יש הרבה עצים וירק מסביב למגרשים האלה, כך שלא נדיר לראות איזו תנשמת או שחף או סיקסק מצוי מעופפים מעל המגרש (תירוץ מצוין לאבד ריכוז ולהכות את הכדור ישר לראש של המאמן. "סליחה! לא שמתי לב! הציפור הפריעה לי!"). הפעם הדברים היו מהירים מתמיד וקטנים. בהתחלה חשדתי שמדובר במתקפת שפריריות מוטציוניות, אבל בפעם השלישית שראיתי משהו בהיר מתעופף בזווית העין, ואז נעלם כלא היה, החלטתי שפשוט איבדתי את שפיותי באופן סופי. "את הוזה!", נזפתי בעצמי, "הגיע הזמן להפסיק לעשות סמים, למרות שאת בכלל לא עושה סמים!".
כשסיימתי את האימון, מיוזעת ורטובה מתמיד (המממ, מה לא בסדר בתיאור הזה?), הלכתי לאוטו. בדרך עברתי ליד קבוצת עצים שנראתה כאילו התעוררה לחיים. כמה וכמה יצורים בלתי מזוהים בעליל (היה חשוך למדי) טסו במהירות מדהימה בין העצים. הצבע והמהירות הזכירו לי עטלפים, אבל הם היו נורא קטנים, בערך חצי מהגודל שאני רגילה לראות. לאחר מבט מאומץ של כמה דקות ושימוש בקריאת העטלפים המהוללת, הבנתי שאכן מדובר ביונקים המעופפים, בגירסה מוקטנת. אולי גורי עטלפים. עטלפים תינוקות. קן עטלפים.
"כמה חבל שאין לי מצלמה", קיללתי את עצמי חרש, ואז נאלצתי לקלל את עצמי שוב, כשנזכרתי שיש לי מצלמה זרוקה בתיק כבר כמה ימים. זו לא המצלמה העיקרית שלי, אלא אחת שמשמשת אותי כמצלמה תת-ימית, והיא פחות טובה מהמצלמה שאליה אני רגילה. מצד שני, היא גם יותר קטנה ונוחה לנשיאה. בקיצור, היה לה מאוד קשה להתפקס (היה חשוך, כבר אמרתי?) אבל עמדתי בסבלנות, חיכיתי שהעטלפונים ייצאו ולחצתי על הכפתור פעם אחר פעם. למרות הפלאש הבוהק, אף אחד לא בא לבדוק מי זו הפסיכית שמצלמת עצים בחושך.
קיללתי בפעם השלישית (אני אוהבת לקלל, מה אפשר לעשות. ערבייה, וזה) כשהיה נראה לי שאני לא מצליחה לתפוס את הממזרים הקטנים בעדשת המצלמה. החלטתי לצלם עוד כמה תמונות מזוויות שונות ולקוות לנס פוטושופ.
בגודל המלא של התמונות דווקא אפשר היה לראות את העטלפונים. אבל רק אם מסתכלים ממש טוב. בשל מגבלות מקום וגודל בישראבלוג, לא תוכלו לזכות למלוא החוויה של איתור עטלפונים בתמונה מגורענת (אנחות הקלה בכל הבלוגוספירה), אבל כמה דוגמיות תצטרכו לסבול.
ככה נראית תמונה כללית מרחוק. שימו לב לחץ המפתה:
 אני יודעת שקשה להאמין שזה עטלף ושזה בכלל משהו, אבל הנה הוא מקרוב:  ועוד אחד, באיכות לא פחות גרועה:  אז היו עטלפים. לא הזיתי, לא דמיינתי והעיניים שלי עדיין בסדר למרות הרבה יותר מדי שעות מול המחשב. מסקנה: כדאי לסמוך על החושים שלי. בהרבה מובנים.
לגבי שאלת השפיות שלי, זה דיון אחר לגמרי, שינוהל בפעם אחרת.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
