בית משוגעים אצלי בעבודה. גן חיות, כך הגדיר את זה מישהו אחר. חוסר בכוח אדם, אנשים חולים, אנשים עצלים, ו-2-3 אנשים נושאים בנטל של כל השאר. אומרים שזה היה ככה לפני שבאתי, רק שאז היו יותר אנשים וזה היה פחות מורגש.

זה יותר מורגש כשלא ישנים כל הלילה (יקולל הלילה הזה. יקולל), כשצריך לקום מאד מוקדם, וכש-3 בוסים מציקים לך על הבוקר, כל אחד עם דרישות שונות מחברו הבלתי-מתואם בעליל.

באיזשהו מקום עמוק ורציונלי אני יודעת שהמשבר הזה הוא ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי, ושאולי זה ישתלם לי בטווח הארוך, כי יזכרו שהקרבתי בזמן המלחמה הזו. מצד שני, יכול להיות שלא.

וכשגם הקפה לא עוזר, וכשהיד כבר כואבת מרוב עבודה על המחשב, וכשהעיניים כבר לא רואות בפוקוס מרוב מאמץ, החלק הרציונלי שבי מתחיל לגמגם ובסוף שותק. ואז יוצא משהו אחר לגמרי החוצה, ואומר לי בקול תקיף: "כוסאמו העבודה. בואי ניסע לאילת".

איכשהו, אני עדיין בתל אביב.