"אוי, מה עושה פה המכתב הזה"?

"הנה הדף של הישראכרט מספטמבר 1999!!!" גילוי מרעיש, אין ספק. גם נורא חשוב עכשיו לעמוד ולהזכר מה קניתי באותו חודש (לא הרבה).

"אז כאן נפל המפתח ספייר לאוטו, ידעתי שלא איבדתי אותו" חבל רק שהאוטו כבר נגנב לפני שנה וחצי.

"ווי, לא ידעתי שיש לי כ"כ הרבה לאקים. חבל שקניתי עוד שניים חדשים אתמול" ועוד 3 חדשים שלשום, ועוד אחד מדהים לפני שבוע, וכו'...

"וואו, הנה הסמינר המדהים שקיבלתי עליו 95, אני חייבת לעצור הכל, לקרוא אותו שוב עכשיו ולהעריץ את עצמי..." אני גדולה. איזו כתיבה, עושר ביטויים... ווי, כבר שמונה וחצי?!

"ידעתי שלא זרקתי את זה. ידעתי. זה סתם היה קבור פה מתחת לערימה של ניירות מאז 1999" יופי. ועכשיו מה זה עוזר?

"6 דיאודורנטים כמעט גמורים, 2 לאקים שהתייבשו, 3 קרמים שרק אלוהים יודע איזה תהליכים כימיים עברו עליהם, 18977 חתיכות קטנות של נייר, ועוד כמה חתיכות גדולות, 20 עיתוני רייטינג מלפני שנה וחצי, מגזינים מלפני 5 שנים... שיט, נקרעה השקית אשפה".

"לא הייתי צריכה לשלוח את זה לפני כמה חודשים?"

"אופס, הנה הדו"ח מהמשטרה שלא שילמתי... הממממ... לתשלום עד 1.2.2002. נו, טוב..." ואח"כ את עוד מתפלאת שיש לך קנסות של מאות שקלים...

"למה יש לי 3 מברשות שיער?". רק אלוהים יודע. שלא לדבר על זה ש-2 מהן נשארו עם בערך 2 זיפים.

"הנה 2 פנקסים מהצבא... יא, הנה הטלפון של XXX... אולי אני אתקשר אליו" ולא משנה שלא דיברנו 8 שנים מאז הזיון האחרון. זה ממש לא קריטי עכשיו.