אין מה לעשות, כשמשהו עובר לגור איתך לתקופה כה ארוכה, כבר מתחילים לכנות אותו בכינויי חיבה. סטרפ. סטרפי. סטרפוש. סטרפטוקוקי-מוקי. כוסאמא שלך, הזונה.

"לא נראה לי שזה סטרפ הפעם", הודיעה לי הרופאה חמורת הסבר השבוע, כשבאתי לקטר שהפכתי חולה בשנית, בדיוק חמש דקות אחרי שסיימתי את סבב האנטיביוטיקה הקודם. בדקה, מיששה, לחץ דם, משטח גרון. "זה בטח וירוס. המערך החיסוני שלך השתנה בגלל האנטיביוטיקה".

אמא שלך, הכלבה. גם היא השתנתה. סתומה. יום וחצי אחר כך, אני מקבלת את תוצאות הבדיקה, זהה בדיוק לבדיקה הקודמת. אני והסטרפ שלי לקחנו אנטיביוטיקה. סטרפי התחיל להבין שהוא לא רצוי ועכשיו הוא עושה קולות של נעלב, ולא מדבר איתי יותר. שימות. הלוואי. כבר מכדור האנטיביוטיקה הראשון ניסיתי להבהיר לו שזה לא ילך בינינו, אבל סטרפוש התעקש לעבור לגור אצלי לאיזה כמה זמן.

יש מקרים שבהם צריך להסביר ממש באלימות. אז הפעם האנטיביוטיקה כפולה במינון, ערכתי טיהור וחיטוי בכל הבית, כולל השלכת מברשות השיניים הישנות לפח ורכישת חדשות, שתייה מבקבוקים והשלכתם מייד לאחר מכן, ומתקפת ויטמינים ואכיניצאה חסרת תקדים, כזו שטרם נראתה במחוזותינו.

ובכל זאת, הסטרפ שלי ואני הלכנו לשחק טניס היום (ותיאורטית גם לשיעור תופים, ששוב עבר בדיונים וויכוחים עם המורה המוזר שלי), מחוזקים באספרסו כפול, ובחליפה ספורטיבית חדשה, המורכבת מגופייה ומכנסיים צמודים. הרגשנו מאד כוסיים, ואף ניצחנו את כל הגיימים, אני והסטרפ שלי.

אבל אין מה לעשות, סטרפי. אתה יודע שזה לא הולך להמשיך. אתה תלך לגהינום של החיידקים, ואני אלך לדרך של בריאות ואושר.

או במלים אחרות - Die, MOTHERFUCKER, Die!!!