RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2007
 אלוף הטניס אלעזר (לזר) דוידמן הלך לעולמו
גם אלה שמתעניינים בטניס אולי לא זוכרים ומכירים את השם לזר דוידמן. לפני מנסדורף ובלום, הרבה לפני שחר פאר ורם וארליך, כשעוד בקושי ידעו מה זה רקטה בארץ, היה פה טניס. והאלוף הבלתי מעורער של השנים האלה היה אלעזר (לזר) דוידמן.
לזר היה אלוף ישראל שמונה פעמים בשנות החמישים והשישים, והיה השחקן הישראלי שייצג את ישראל במשך התקופה הכי ארוכה - 15 שנים.
אני עוד לא נולדתי אז.פגשתי אותו לראשונה על מגרש הטניס קצת לפני שהתגייסתי. לזר היה מאמן הטניס שלי במשך למעלה מ-10 שנים. למעשה, מי שקורא את הבלוג הזה מתחילתו, יכול למצוא את קטגוריית הטניס, שרובה ככולה מתארת את האימונים שלי. פעמיים בשבוע, באופן קבוע, הייתי עולה על מגרש כדי לקבל שעה ומשהו של שיעור טניס בלתי מתפשר באיכותו.
לזר היה קצת אולד סקול בגישה שלו לטניס, אבל לא היו אצלו חוכמות. אי אפשר היה לחפף, אי אפשר היה לעשות כאילו. הוא ראה את כל הטעויות והשטויות, ולא התבייש להעיר לי עליהן בקולי קולות. הכל היה צריך להיעשות כמו שצריך, או שלא היה שווה הרבה. לא תמיד זה היה קל לקבל את הביקורת החדה, אבל בהחלט העדפתי את האימון הקפדני על פני פרגוני-יתר ופוצי מוצי שאפשר לראות אצל מדריכים אחרים. אם פישלתי מספיק, ידעתי שבוא יבוא ההסבר הבסיסי והארכני, שאותו שמעתי כבר הרבה פעמים - איך מכים נכון, איך עומדים נכון או איך מחזיקים את הרקטה נכון. הכרתי את ההרצאות האלה כבר בעל פה, אבל אם לא עשיתי משהו כמו שצריך - לא היה מנוס.
גם בגילו המבוגר יחסית הוא די קרע לי את הצורה על המגרש, ולא התביישתי להודות בזה בכל פה. הוא היה בכושר מצוין, והיה לי מאוד קשה לקחת משחקונים באימון. בטח אחרי שעה שהוא מריץ אותי על המגרש. ולא היו הנחות או הפסקות. מעולם לא הפסקנו אימון באמצע. תמיד התלוצצתי שבשביל שלזר יסכים שנפסיק אימון, צריך שיפנו אותי על אלונקה ומינימום אישור של פרופיסור בכיר לרפואה. פעם אחת הקאתי את נשמתי בתחילת האימון. לזר חיכה בסבלנות שאסיים, והמשכנו את האימון כאילו לא קרה כלום. רוח? גשם? אל תצחיקו אותו. בעוד שכל המגרשים התרוקנו מכוסיות מצווחות בשל כמה טיפות גשם, במגרש שלנו המשחק נמשך. עד שכיבו עלינו את האור. וגם את זה עשו כמה פעמים.
לזר לימד אותי טניס - מהפורהאנד הראשונה שלי ועד הסרב שלקח לי הרבה זמן ללמוד. אבל זה לא נגמר בזה. לזר תמיד היה מעודכן בכל המשחקים והתוצאות, ותמיד היה לו מה לספר לי על הטניס של היום והטניס של פעם. לפעמים הוא היה עוצר את האימון והיה מספר לי על מהלך מדהים כזה או אחר שעשה אתמול פדרר, או על טורניר שהשתתף בו לפני הרבה שנים. למדתי טניס אצל לזר, מכל הבחינות והמובנים. את הספורט הזה תמיד אהבתי, אבל בזכות לזר גם קיבלתי עליו השקפה מזווית אחרת, קצת יותר ותיקה ומנוסה. במועדון הכירו אותי בעיקר בתור "התלמידה של לזר", וגם זה אומר הרבה.
לפני כמה ימים הוא הלך לעולמו - בגיל 70 - ואני עוד לא ממש מעכלת את זה. נראה לי כל כך מוזר ובלתי מתקבל על הדעת. ועצוב. האימון האחרון שלי איתו היה לפני חודש ומשהו. היה אימון טוב. נדמה לי שאפילו לקחתי איזה משחקון או שניים בסופו. היה כיף ומעייף כרגיל. פעמיים בשבוע, ולא הייתי מוכנה להפסיד את האימונים האלה, לא משנה מה - עבודה, לימודים, אירועים. אחרי האימונים הוא היה מביא לי תשבצים שהוא לא הצליח לסיים, והייתי משלימה לו הגדרות אם הייתי יכולה. טניס ומחשבה בשעה וחצי. אין דיל יותר טוב מזה.
טניס יכול להיות ספורט מאוד מתסכל, כי אין לך את מי להאשים שם חוץ מאת עצמך. ולמרות התסכול, הכאבים לפעמים והקושי (עבודה, עייפות, מצבי רוח), זה הספורט היחידי שבו התמדתי. בעצם, זה אחד הדברים הבודדים שבו התמדתי לאורך כל השנים, ואני בהחלט רוצה להמשיך לעסוק בו. כששואלים אותי מה התחביבים שלי, הטניס והצלילה תמיד באים ראשונים - וזה אומר הרבה על אחת ש"נוגעת, טועמת והולכת", אוהבת להתנסות בהרבה דברים אבל לא מתמידה לתקופות ארוכות. זה גם אומר הרבה על לזר דוידמן, אלוף ישראל, המאמן שלי.
יהי זכרו ברוך.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
