קניתי אותה לפני כמה שנים בשוק הפשפשים שבכיכר דיזנגוף. מזל שסרקתי אותה, כי מאז היא נעלמה ואין לי מושג איפה היא.

אני מאוד אוהבת את התמונה הזו, למרות הצער שהיא גורמת לי. אני תמיד מסתכלת עליה ופולטת אנחה כבדה. השרץ המטונף יגאל עמיר רצח את יצחק רבין, ראש הממשלה של מדינת ישראל. אומרים שהוא רצח את השלום, את התקווה, את האופטימיות, את העתיד.

אני אומרת שהטינופת (מי ייתן ותירקב לנצח במרתפים העמוקים ביותר בישראל) רצח את הדבר היחידי שאנחנו באמת רוצים - יגאל עמיר רצח לנו את הנורמליות. הנורמליות שבתמונה הזו, של שני ראשי מדינה מעשנים ביחד. הנורמליות שביכולת שלנו בכלל לדבר עם האויבים שלנו. הנורמליות שבשגשוג כלכלי שנובע מתקווה שיהיה פה משהו שאפשר לחיות איתו.

כשרבין נרצח הייתי בצבא, סגורה בבסיס מרוחק ומנותק, בלי אינפורמציה ממשית, בלי טלוויזיה, בלי אינטרנט (לא ממש היה). לא חוויתי את הטראומה כמו שהרבה אחרים חוו אותה פה. לא ראיתי את הדיווחים בעיתונים ולא הייתי בכיכר עם נוער הנרות. יום אחד הכל היה בסדר ובמשנהו ראש הממשלה שלנו נרצח. אני גם לא חושבת שלגמרי הבנתי את המשמעות של זה, את העובדה שזה ישנה את החיים של כל כך הרבה אנשים בצורה כל כך קיצונית. אבל מי ידע?

ועכשיו מדברים על לשחרר את החלאה הזו, יגאל עמיר, היצור המזוהם שעוד חושב שמגיע לו משהו. אולי גם איזה פרס נובל לשלום, או משהו, אה? מה אתה אומר, איגי? אולי וילה בקיסריה?

הבנזונה הזה יושב וצוחק על כולנו. בכמה כדורי אקדח הוא לקח מאיתנו כל כך הרבה אפשרויות. המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לא לתת לו שום אפשרות בחזרה. שיידע, שהחיים שלו ייגמרו בין כותלי הכלא, בקול דממה דקה, למרות שהמעשה שלו, הרצח של רבין, יהדהד עוד הרבה שנים בישראל, בתודעה הקולקטיבית שלנו ובתחושה שכמעט, כמעט היה יכול להיות פה נורמלי.