RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
 כשסטוקרים נחשפים
צ'מעו קטע.
תיכננתי לעשות פה אוטו-אאוטינג (כלומר, לחשוף את שמי האמיתי ולא משהו שקשור בנטיות מיניות) בלתי דרמטי בעליל בעוד יומיים. חיפשתי תאריך מתאים, ונראה לי שיומולדת 30 הולך טוב עם חשיפת זהותי האמיתית, שבטח מעניינת פה בנאדם וחצי.
אני חוככת בנושא הזה כבר זמן מה, מהרבה סיבות שאפרט בפוסט בעוד יומיים (תתאפקו. גם ככה אני לא איזה סלב ואין למה לחכות, אז אל תעצרו את נשימתכם). אחת הסיבות היא שנמאס לי בצורה קיצונית להפליא מחוכמולוגים. ומהו חוכמולוג? אחד כזה שחושב שזה נורא מגניב ומתוחכם לשלוח לי מיילים ולגלות לי שחשף את זהותי. הו, כן, הוא יודע מי אני. האימה.
קיבלתי המון מיילים כאלה במהלך 4 שנים שאני כותבת פה. כולם, מלבד הראשון (והאפס), היו בעילום שם ומלאים כל מיני רמיזות וטפיחות עצמיות על השכם שגילו את זהותי. כן, כי זה גם נורא קשה. האחרון שברשימה המתארכת הזו, חוכמולוג הייטקיסטי, שלח לי הבוקר מייל למייל של הבלוג ולמייל של העבודה, וסיפר איך - בחוכמתו כי רבה - גילה את זהותי האמיתית. האיש, גאון אמיתי, כבר מרחרח אחריי ברשת זמן מה. תיכף גם נגיע לאיך אני יודעת את זה. המייל שלו, כמובן, נשלח בפחדנות ראויה מ-Yahoo ותחת שם בדוי.
אז הוא שם לב למשהו בסגנון הכתיבה שלי, השרלוק הקטן, ואז מצא מאמר שלי בשמי האמיתי (עשרות כאלה פזורים ברשת, חברים, אולי מאות), מצא אותי בפייסבוק ו(שימו לב!!!) לפי התחביבים שלי הסיק שזו אני. תבינו, זה נורא מסובך. יש כל כך הרבה בחורות שגם צוללות, גם משחקות טניס, גם רוכבות על סוסים וגם אוהבות את Dune. וגם מצהירות על זה בגלוי. "יש כמוני מיליונים", כמו ששרה אתי אנקרי.
הצדיק, בדאגה אינסופית לשלומי, שואל גם אם אני לא מוטרדת מזה שכל כך קל לזהות אותי.
אם היה לאיש טיפה שכל, ועוד לאחר טענתו שהוא קורא את בטחון בתנועה כבר שנים, הוא היה יודע כמה אני שונאת את ההתחכמויות האלה. אם הוא היה מטריח את עצמו ושם לב לדברים שאני כותבת, הוא היה יודע כמה מעט עצבים יש לי לקרציות כמוהו שחושבות שהן נורא נורא חכמות ומתוחכמות ובקיאות ברזי הרשת. הוא גם תפס אותי ביום לא כל כך מתאים. שפחתכם הנאמנה, הידועה ברבים בדמה החם (ערבייה, מה לעשות) ובפיוזים הקצרים שלה, ענתה ליצור מאוד בתקיפות. אחרי חליפת מיילים מבריקה, שבה הוא התוודה שבכלל החליט לחטט אחריי ברשת בשל שעמום, החלטתי ששני אנשים יכולים לשחק את המשחק הזה.
שאלתי אותו למה הוא לא אומר לי מיהו, והטיעון האידיוטי שלו היה שהוא לא רוצה שאחשוף אותו בבלוג, דבר שכמובן לא הייתי מעלה על דעתי. אפילו את הבנזונה הראשון שחשף אותי, זה שבגללו כמעט סגרתי את הבלוג, לא חשפתי בשמו המלא. מצד שני, הרגלים משתנים.
אני אוהבת לבלוש. ויש לי גם את הכלים והאנשים שעוזרים לי כשאני צריכה למצוא מידע. לקח לי בערך 5 דקות לגלות על האיש את המידע הבא:
- הוא עובד באמדוקס (לא פעם ראשונה שמטרידים אותי אנשי אמדוקס. משעמם אצלכם שם?)
- הוא בן 30 (מידע לא מאומת)
- הוא חובב ספרי מד"ב וספציפית את אמבר
- הוא חיפש אותי בגוגל, מצא את הבלוג שלי באנגלית וקרא שם מספר פוסטים בסוף חודש אוקטובר בשעות אחה"צ
- כנראה שיש לו גישה ליותר ממחשב אחד בחברה, אבל הוא מעדיף לשלוח מיילים מסתוריים מהעבודה ולא מהבית
- יש לו פרופיל בפייסבוק
- יש לו פרופיל בשם בדוי במרקר קפה, חדש יחסית, והוא גם ביקר את הפרופיל שלי שם
- היום בבוקר, בשעה 10:05, הוא גם ביקר באתר השירות שלנו לאחר שביצע חיפוש בגוגל
- הוא גם ביקר בבלוג של החברה שבה אני עובדת, פעמיים, בפוסט שבו אנחנו מספרים שאנחנו מחפשים עובדים
שלחתי לו חלק מהאינפורמציה הזו במייל והשתררה דממה. סטוקרים, תבינו, לא אוהבים כשעולים עליהם. הם לא אוהבים ששמים להם מראה מול הפנים. הם לא אוהבים שמכוונים אליהם זרקור. זה לא כל כך נעים להיות באור, במיוחד אם אתה יצור אפל וחשוך.
אני במרחק שיחת טלפון אחת למכר או שניים שיש לי בחברה הזו, כדי לבדוק במי מדובר.
אישה יותר חכמה ויותר רגועה ממני אמרה לי להתעלם. אבל התעלמות זה משהו שעושים בכיתה ז' למי שמושך לך בצמה, לא משהו שעושים עם סטוקר שחושב שהוא חוכמולוג גדול.
השאלה "את לא פוחדת שיגלו אותך" בדרך כלל טומנת בחובה איום מוסווה. שאלה טורדנית וצינית בתחפושת של דאגה כנה. היופי שבדבר הוא שאין לו במה לאיים עליי. החשיפה תבוא מטעמי, ממש או-טו-טו, ושום נזק כבר לא ייגרם לי ממנה. הסודות שלי לא נמצאים בבטחון בתנועה ולא בשום מקום אחר שהוא יכול למצוא.
באחד המיילים כתבתי לו שהסיבה היחידה שנהיה כל כך קל לגלות מי אני, זה כי אני מרשה לזה לקרות. כבר כל כך הרבה אנשים יודעים מי אני, ולשאר זה באמת לא ממש אכפת, שכל העסק של האנונימיות לא ממש נהיה קריטי. למשל, כתבתי פוסט על מאמן הטניס שלי, זכרונו לברכה, לזר דוידמן. כל בר דעת עם חמש דקות זמן פנוי היה כבר עושה אחד ועוד אחד. אבל ידידנו חובב המד"ב הוא סתם נודניק ולא שום דבר מעבר לזה.
זה מזכיר לי קצת את הוויכוח בעקבות השטויות של ארליכמן (מי שהיה אז בישרא בטח זוכר) - האם יש לבלוגר זכות לשקט, למרות שהוא חושף את עצמו ברשת. אני טוענת שהזכות To be left alone היא זכות בסיסית של כל אחד. את החשיפה שלי אני אעשה בתנאים שלי, בזמן שמתאים לי ובאופן שנראה לי לנכון.
מה שתמיד הפתיע אותי לטובה, זה דווקא הדיסקרטיות של הבלוגרים. הכרתי דרך ישרא המון אנשים (נחמדים יותר וחלאות פחות) - אבל לא משנה מה, אף אחד מהם לא העלה על דעתו לחשוף, לרמוז או להתערב בזהות הבלוגרית שלי. יש איזה קוד של כבוד בין בלוגרים, שככל הנראה מאוד לא ברור למי שלא העז לכתוב טקסט אישי פומבי מעודו. אבל זה בפעם אחרת.
בינתיים, סטוקרים יקרים בכל רחבי האונליין, ראו בפוסט זה מסר חריף: אתם הרבה יותר חשופים ממה שאתם חושבים. וזה לא כל כך כיף להציק לאחרים כשיודעים מי אתם, נכון?
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
