זה יום שכזה, בו חוטפים עצבים על כל העולם ומתחשק לשבור משהו. לא טראומה, לא משבר נפשי-דכאוני עמוק ולא מחשבות אובדניות, אבל עצבים והרמת קול, רצון לעזוב את הכל ולברוח לחופש, חשק להתפטר מהעבודה ולהכות כמה אנשים בדרך החוצה, רצוי עם נבוט עם בליטות מתכת חלודות.

וזה יום שכזה, שבו מגיעים הביתה עייפים, נרדמים על הספה אחרי מנת גלידת שוקולד (לא להיט), ומתעוררים הפוכים לגמרי בשעות הערב המוקדמות.

וזה יום שכזה, שבו מגלים שכמה שהיום שלך היה קשה, מאוס ומעצבן, הוא כאין וכאפס לעומת היום שעבר על מישהו אחר. ופתאום כל הדברים הקטנים נעלמים ומתמוססים, כי עכשיו זו עת משבר, וצריך לאסוף כוחות ולעזור למי שיותר קשה לו. זוגיות שמתפרקת זו לא סיטואציה נעימה, אם כי במקרה הזה אני חוששת שהתפרקותה היא גם בלתי נמנעת וגם האופציה הטובה ביותר. לפעמים האהבה לא מחזיקה את הזוגיות. לפעמים צריך להבין שזה לא הולך לשום מקום, שהזוגיות כובלת אותך, מציקה לך, לא תורמת לך שום דבר ומעכבת את ההתפתחות האישית שלך, כי כל האנרגיות שלך מתבזבזות על ויכוחי סרק והתעסקויות מטופשות, במקום שתעסוק בדברים החשובים באמת.

זה יום שכזה, שבו מגלים שהסערה היא אולי חזקה, אבל כושר העמידה שלנו השתפר ואנחנו מסוגלים לדבר ולנתח את הדברים בצורה רגועה ואובייקטיבית יחסית. זה עוד יום בו אני אומרת לך שאנשים לא מכירים לך תודה, לא מעריכים אותך מספיק ולא נותנים לך אפילו עשירית ממה שמגיע לך.

זהו עוד יום שכזה. וגם הוא יעבור. ואולי הפעם, סוף סוף, דברים ישתנו לטובה, תגיע רעידת האדמה המיוחלת ותנקה את הלוח, תאפשר לך להתחיל מחדש, על קרקע טובה, אמיתית והולמת. אולי.