RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2003
האהבה הראשונה שחוזרת אלי בחלומות
בעצם, אולי צריך לכתוב "חוזר אלי בחלומות", שהרי זה הוא. אני מסרבת לתת לו שם בדוי, כי בשבילי אין לו שם אחר מלבד השם שנתנה לו אמא שלו. אמא, שזכרה אותי גם כשהתקשרתי אחרי 13 שנה לשאול מה שלום הבן שלה, אהבתי הראשונה.
בכיתה ח' שמנו לב אחד לשנייה לראשונה. אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת הכל, אבל הפרטים החשובים - צרובים לנצח בזכרוני. איך לאט-לאט התקרבנו, והרגשתי אליו דברים שלא חשבתי שבכלל אפשר להרגיש, אבל לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה. היו אצלנו זוגות חברים, אבל מקובל היה שהבן מציע לבת, לא?
הוא היה המורד של השכבה. מצחיק, אני החננה עם מורד. גידל שיער (אז זה נחשב ממש עבירה על החוק), עישן, שתה אלכוהול. לא עבריין, לא משהו מטורף, אבל מה שכינו "פריק אמיתי", כולל שמיעה רצופה של ה"ביטלס" ו-"סיימון וגרפונקל". הוא גם ניגן באבוב בקונסבטוריון המקומי, והיה אחד האנשים הכי חכמים שהיכרתי. לפעמים היינו שומעים מוזיקה קלאסית ביחד, לפעמים סתם מדברים, אבל תמיד אלה היו שיחות מעניינות ועמוקות, לא השטויות הרגילות של נערים מתבגרים. אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת את תוכן השיחות במדוייק, אבל יש שיחה אחת שאני לא אשכח. זה יבוא אח"כ, כשנהיה חברים.
ויום אחד, out of the blue, הוא נתן לי מכתב. דף תלוש ממחברת שורות, כתוב בכתב ידו המאד לא-ילדותי, בלי מחיקות וקשקושים (כמה הוא חשב על זה לפני שכתב?) ואמר בלשון פשוטה שהוא "חושב שהוא אוהב אותי" (אוי, כמה אופייני לו - רציונאליות עם רגש עמוק ביחד), ואם גם אני מרגישה אותו דבר, ששאפגוש אותו ליד חדר הטבע (מעבדת טבע? כבר לא זוכרת) אחרי השיעור. השיעור, במקרה, היה שיעור חשבון, עם המורה הכי מפחידה באיזור. לא יכולתי להתרכז כל השיעור. בקושי ישבתי. בקושי נשמתי. התרגשתי כל כך, התרגשות עמוקה, שאוחזת בלב ולא מרפה. אני זוכרת אולי 3-4 פעמים בכל החיים שלי שהתרגשתי ככה.
השיעור נגמר, הלכתי אליו. הפכנו לחברים באופן רשמי. אבל לא התנשקנו. הנשיקה הראשונה באה אח"כ, בעקבות אותה שיחה שלא אשכח. הוא היה "נבוך ממגע גופני" (כך במקור), וזה משפט שלקח לי לפחות שעה לחלץ ממנו. הוא רצה לדבר, וישבנו באיזו חורשה ליד הבית, על איזה מבנה בטון קטן שבלט מהאדמה, מציירים ציורים על החול. והוא לא הצליח לומר מה שהוא רוצה, ואני ידעתי למה הוא מתכוון, אבל החלטתי שאני חייבת לשמוע את זה ממנו. בסוף הוא אמר. אני לא חושבת שהתנשקנו אז. אני לא זוכרת מתי זה קרה. אבל כשזה סוף סוף קרה, זה היה מתוק באופנים שאי אפשר לתאר. ותמים. לא ירדו בגדים, לא היו מגעים, למרות שאולי הייתי מוכנה לזה. זה היה ילדותי ואמיתי, בלי סממנים של ריצה קדימה רק לשם הריצה.
היו לנו המון רגעים מקסימים ביחד. וכל פעם שאני שומעת שיר של "סיימון וגרפונקל" אני נזכרת בו. וכל פעם שרציתי להזכר בו, עברתי ליד אותה חורשה, בתקווה מטורפת שאולי גם הוא בא לשם, כדי להזכר בי.
כמו כל הדברים הטובים בחיים, הבנתי עד כמה אהבתי אותו רק כשזה נגמר. ואני גמרתי את זה אחרי 4 חודשים. למה? שאלה מצויינת. התשובה הכי טובה שמצאתי, אחרי שנים של ביקורת עצמית, הי שסתם חיפשתי קצת דרמה. לא היה לי רע איתו, להיפך, אבל רציתי לעשות בלאגן. מה לעשות, ילדה טיפשה בת 12. זה ירדוף אותי אחר כך במשך שנים. החרטה. הכאב על זה שהרסתי מה שאולי היה אחד הקשרים הנורמליים הבודדים שלי. קינאתי כמו מטורפת כשראיתי אותו עם בנות אחרות. הייתי מסוגלת לרצוח אותן, בלי טיפת חרטה.
במשך שנים אחר כך לא שכחתי אותו. היו לי חברים, אבל אף אחד לא הצליח להטיל צל על דמותו של הילד הראשון שאהבתי, ואת כולם הוצאתי מחיי די בקלות. זכרתי מתי יש לו יום הולדת, והתקשרתי לפעמים. ניסיתי לגרום לכך שניפגש, וזה לא היה פשוט, כי אחרי היסודי, הוא עבר לתיכון אחר מזה שאני למדתי בו. לא שכחתי אותו. וגם כשעזבתי את העיר, מיד פעם עוד הרמתי טלפון. עוד לא היו סלולריים אז, ולא היה קל להשיג אותו. ועם הזמן, וויתרתי.
אבל התת-מודע לא ויתר, ולמרות שכבר לא חשבתי שאנחנו יכולים לחזור להיות ביחד, ולמרות שכבר אהבתי מישהו אחר, אהבתי הראשונה המשיכה לחזור אלי בחלומות. לא כל יום, גם לא כל חודש, אבל פעם במספר חודשים - חלום. תמיד מתוק, תמיד באווירה ישנונית ורגועה, תמיד חיובי ושמח. תמיד התרגשתי לפגוש אותו, באורח מקרי, בחלום. במציאות נפגשנו רק עוד פעם אחת - הוא הגיע אלי הבייתה, בעיר החדשה. אחרי היסודי, מתישהו בתיכון, אני לא זוכרת מתי. והיה פרץ נוסטלגיה מדהים, סוחף ומתוק. אבל שוב, כאילו חזרנו להיות שני ילדים קטנים, לא הלכנו אל מעבר לנשיקות. זה היה מיוחד ומרגש, אבל לא שמעתי ממנו מאז.
לפני שנה או שנתיים נזכרתי בו שוב (עקב חלום, אם אני לא טועה). כבר לא זכרתי את הטלפון בעל פה, אבל אז כבר המציאו את האינטרנט. מצאתי את האי-מייל שלו, שלחתי לו כמה שורות, וראו זה פלא - הוא חזר אלי ושמח לשמוע ממני. ושוב, עניתי ולא קיבלתי תשובה יותר. אח"כ התברר לי שהיו לו בעיות עם המחשב, וכשזמן מה לאחר מכן התקשרתי אליו, לביתו הישן, בעיר בה הכרנו, ענתה לי אמא שלו. אמרתי לה שאני מחפשת אותו, ואמרתי לה את שמי, בלי שם משפחה. כמעט עפתי לתקרה כשהיא זיהתה אותי באותה שניה, בנון-שלאנט. החברה הראשונה של הבן שלה. אפילו היא לא שכחה. "הוא התחתן לפני 10 ימים". לא, לא נשבר לי הלב, אבל היה לי עצוב לרגע, שכן החלומות החוזרים ונשנים גרמו לי להשלות את עצמי שאולי נוכל להפגש ולשחזר את הרגשות המופלאים של אז. דיברתי איתו עוד פעם אחת מאז, ושוב - לא היה לזה המשך.
למדתי שאת העבר יש להשאיר במקומו. אם העבר יבוא לפגוש אותי, במקרה, זה יהיה נפלא. אבל אי אפשר להחזיר אירועים אחורה. יותר מידי דברים קרו מאז לשנינו, אנחנו לא אותם אנשים. אבל הוא עדיין האהבה הראשונה, העצומה שלי, ותמיד כשאני מדברת עליו יש לי חיוך על הפנים. אולי צדקת, יקירי, אולי זה שלא שתיתי עד הסוף את כוס היין גרמה לזה שלא הצלחנו לממש את האהבה הזו, ולתת לה את המקום הראוי לה בהיסטוריה של שנינו. לפחות ניסינו. ואתה, מן הסתם, תמשיך לחזור אלי בחלום.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
