מה זה חצי שקל? כלום. רוב האנשים לא טורחים להרים אותו מהריצפה. חתיכת מטבע גדול ומעצבן שתקוע בארנק, ומשמש בעיקר לקניית מסטיקים (כמה עולה מסטיק? אני לא לעסנית גדולה) ולעזרה בעודף לפיצוצייה. אולי לצדקה, אם מישהו מרגיש משועמם במיוחד.

אני לא מהקמצנים. החברים שלי יודעים שאני לא בודקת בציציות ולא עושה חשבון, ובאופן כללי מאד נדיבה כלפי אלה שקרובים אלי. מצד שני, תקופה ארוכה זה גם אמר שהייתי צרכנית מטומטמת. קונה איפה שלא יהיה, לא משווה מחירים, לא בודקת את החשבון, לא תמיד מסתכלת על שובר האשראי לראות שלא עשו טעות בחיוב, לא תמיד בודקת את מצב חשבון הבנק וכן הלאה.

בשנים האחרונות חל שינוי, שכמובן התחזק עם הרעת המצב הכלכלי בארץ. פתאום כל שקל נחשב. מצד אחד, זה לא אומר שלא אעשה כמיטב יכולתי להמשיך וליהנות מהחיים וממסעדות משובחות, אבל מצד שני גיליתי פתאום שאפשר (ורצוי) לקנות ירקות בשוק, להשוות מחירים, לקנות באינטרנט, להתווכח על המחיר בחנות - וכל זה חוסך כמויות לא קטנות של כסף.

בסופר מרקט, לעומת זאת, נשארתי צרכנית טיפשה. אני הולכת לאותו מקום (כי זה קרוב לבית), לרוב לא עושה רשימת קניות מסודרת, מגיעה רעבה (אסור!) ובעיקר - לא בודקת את החשבון. הרי הכל ממוחשב. זה לא איזה זבן שיושב עם מחברת מוכתמת, עיפרון קהה מאחורי האוזן ומחשב על הנייר כמה עולה חצי לחם וחלב (מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו קונה חצי לחם?). זה לא קצב שדוחף את ידו למשקל כדי לגבות עוד כמה שקלים. כמה טעויות כבר יכולות להיות? הכל בר-קוד, ועם החוק שאומר שהמחירים חייבים להיות מסומנים, הרי לא יכולים לדפוק אותי. ובינינו, שכנעתי את עצמי, מה ההבדל אם מוצר עולה 9.99 או 10.25? שקל פה, שקל שם. שטויות.

היום קניתי כמה דברים לארוחת הצהריים המאוחרת שלי בעבודה. כהרגלי, קניתי חפיסת עוגיות, שיהיה לחבר'ה ולי ליד הקפה. משהו מתוק בעוד יום עבודה מתיש. לאחרונה פיתחתי את ההרגל המפתיע של בדיקת המחיר לפני הכנסת המוצר לסל. מאחר שאני גם נוהגת לקנות מדי פעם בפיצוצייה שליד מקום עבודתי, השוואת המחירים הופכת מעניינת. מסתבר, אגב, שבפיצוצייה לא תמיד יקר יותר. להיפך.

מחיר העוגיות היה 10.99 שקל. לאחר ששילמתי בקופה, העפתי מבט בחשבון (עוד הרגל חדש יחסית) וראיתי שחויבתי בלא פחות מאשר 11.49 שקל. קול פנימי קטן וחסר סבלנות אמר לי "עזבי אותך, מה את עושה עכשיו חשבונות. כולה חצי שקל, אל תעשי בושות. יחשבו שאת קמצנית". היססתי לרגע אבל לבסוף החלטתי לחרוג מהרגלי ולא לוותר. הסופרמרקט זה לא החברים שלי. גם לא הקופאיות. חברים יש רק ב-Buy & Bonus. אני לא חייבת להם כלום. להיפך.

הלכתי לקופה הראשית, ותוך שנייה קיבלתי התנצלות וחצי שקל טבין ותקילין ביד. ככה, מטבע, באמת. יצאתי בחיוך קטן של "דפקתי את המערכת בחצי שקל" מהסופרמרקט. אבל אז חשבתי לעצמי - זו הפעם הראשונה שזכרתי מה היה מחיר המוצר שלקחתי מהמדף והצלחתי להשוות אותו למחיר המודפס. כמה פעמים יצאתי בחשבון של 400 שקל, מגילה כאורך הגלות, ולא היה לי זמן, חשק או עצבים לשבת ולהשוות מחירים? כמה פעמים המערכת דפקה אותי? כמה פעמים רימו אותי שם בחצי שקל, ב-10 אגורות, ב-10 שקלים? יכול להיות שמדובר באלפי שקלים שהצטברו בשנים רבות של קנייה ואמון עיוור ומטופש. פה שקל, שם שקל. שטויות, אה?

מ-5 שקלים שמתקמצנים על מלצרית בטיפ לא בונים בית, אפילו לא צריף. אבל מחצי שקל שתאגיד גונב ממך, אפשר לבנות וילה בקיסריה. עם בריכה.