RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
בלוג זה עבודה
מי שמוכר לכם שבלוגינג זה בשביל הכיף, מספר לכם סיפורי סבתא. ולא שיש רע בצ'יזבטים ברמה העקרונית, אבל כדאי לפחות שיהיה בידיכם המידע המלא.
בעצם, אם אתם בלוגרים וקוראים את השורות האלה, אני לא צריכה לספר לכם את זה. בלוג זה עבודה. ויש מצבים אפילו בהם הבלוג הוא עבודה קשה. גם אם אתם גרפומנים (האשמה פופולרית ופופוליסטית שמוטחת בפניהם של בלוגרים השכם והערב), גם אם יש לכם המון מה להגיד, גם אם אתם כל היום באינטרנט (כן, כן, כמוני), גם אם המקלדת עושה לכם ריטוטים וריגושים. זה לא קל להחזיק בלוג.
אני יודעת שאתם מאמינים לי ואני יודעת שאתם לא צריכים שאני אוכיח לכם באורים ותומים שבלוגינג זו עבודה מפרכת. אתם הרי שותים את מילותי בצמא! (מי אמר שבלוגרים הם לא אגו-מניאקים?). ובכל זאת - נורא פשוט. הסתכלו מסביבכם. לא רק בישראבלוג, אלא בכל הפלטפורמות האפשריות.
בואו נתחיל מישרא, כי בכל זאת זה הבית, החיים זה כאן והחולצות ממש קטנות. קל מאוד להסתכל על טבלת המאגניבים ולראות שלמרות שיש בלוגים שמככבים בה תקופות ארוכות, הטבלה הזו שונה משמעותית מאיך שנראתה פעם. הרבה בלוגים שהיה נראה שהם כאן לנצח, פשוט התאדו. חלקם עם הסברים, חלקם בלי. יש הרבה בלוגרים שהחלו את דרכם בכתיבת 10 פוסטים ביום (למה אתם מסתכלים עליי?), והיום הם מעדכנים פעם בשבוע במקרה הטוב, ופעם בחודש במקרה הריאלי יותר.
אבל יותר מכל - הסתכלו סביבכם, בכל הבלוגוספירה הישראלית, ונסו לספור את הבלוגרים שמחזיקים בלוג יותר משנתיים-שלוש. נסו לספור את אלה שמחזיקים בלוג ארבע או חמש שנים. קשה, לא? אין הרבה כאלה. ולמה? כי בלוג זה עבודה. ובשלב כלשהו, אם העבודה הזו לא מספיק חשובה לך, לא מספיק מתגמלת אותך, לא גורמת לך מספיק הנאה, אתה תנטוש אותה. בגלל זה אני גם לא מתרגשת בכלל מהטיעונים וצקצוקי הלשון, לפיהם "כל מניאק
יכול לפתוח בלוג ולכתוב היום". נכון, כל אחד יכול לפתוח בלוג. אבל לא כל
אחד יכול להחזיק אותו לאורך זמן.
כל בלוגר מכיר את ההרגשה הזו. הוא מסתכל על הבלוג שלו ויודע שהוא לא עידכן הרבה זמן, והוא מרגיש שהוא מזניח ומפקיר - את הבלוג ואת הקוראים. ואם יש לך קהל קוראים נאמן וקבוע, אתה מתחיל לפתח רגשות אשמה. וכותב כי אתה מוכרח. וזה לא כיף לכתוב כשמוכרחים. תשאלו כל עיתונאי והוא יגיד לכם את זה. ואז הבלוג הופך למטלה, למעמסה, למחויבות מעיקה. ואז מעדכנים פחות ופחות, מתאדים לחלל האוויר או סוגרים בהודעה דרמטית. זו הרגשה נוראית לנטוש יצירה שלך, שתיחזקת במשך תקופה ארוכה ועבדת קשה כדי להחזיק אותה חיה ומעודכנת. זה כמעט כמו לעזוב חיית מחמד אהובה.
יש פתרונות נוסח מיקרו-בלוגינג, אבל מי שבאמת אוהב לכתוב ולשחק במילים, לא יוכל להסתפק בהם. בעיניי, מיקרו-בלוגינג זו פעולה המשולה לשליחת מייל לחברים עם לינק מגניב שמצאתם באינטרנט. משהו קצת נוסח ה-FW FW FW: ענק!!!!! של שנות ה-90. לא שזה לא בסדר, אבל לי אישית זה לא מתאים. לטעמי, מי שבאמת אוהב לכתוב, לא יכול להסתפק בטוויטרים למיניהם.
מי שבאמת אוהב לכתוב, יודע שהמילה הכתובה היא פילגש קשה ותובענית. היא דורשנית, היא מרוקנת אותך מאנרגיות לפעמים והיא ממאנת לשתף פעולה בהרבה מקרים. אין תסכול גדול כמו זה הנובע מחלון טקסט ריק וסמן מהבהב - קללתם של כל הכותבים באשר הם. זה השלב שבו אתה מעדיף ללכת ולנקות אבק. רק לא לשבת מול הריק הזה.
מי שהמילים הן באמת החיים שלו, מי שלא יכול בלי הכתיבה, משלם בדם ומעלה עולה לפילגש העיקשת הזו. אין מה לעשות - לכל דבר יש מחיר. ובשביל תהילת עולם וטוקבקים מפנקים נוסח "בלוג יפה, מוזמנת לשלי", צריך לעבוד. כי ככה זה - בלוג זה עבודה, ועבודה קשה. לא כל אחד יכול, לא כל אחד רוצה, לא כל אחד צריך. וזה בסדר - To each his own. אבל אם אתם כבר נופלים בסם, כדאי שתדעו למה אתם נכנסים.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
