RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
 חמש שנים לבטחון בתנועה
ניסיתי לחשוב על כותרת מחוכמת יותר, אבל המוח שלי לא עובד כל כך טוב הבוקר. לא מספיק שעות שינה והרבה ניג'וסים. אפילו חופשה בסיני לא עוצרת את הנודניקים, תאמינו לי.
היו פה הרבה פוסטים חגיגיים ומיוחדים בזמן האחרון, ומוזר לי לעשות טררם שוב פעם, אז אני אעשה את זה בשקט. ממילא רובכם ישנים עכשיו, אז אתם לא תשימו לב.
הבלוג הזה חוגג היום חמש שנים. שינויים רבים עברו עליו, אם כי לא בעיצוב, שנשאר בערך אותו דבר לאורך השנים.
אני בקושי זוכרת למה פתחתי בלוג. אני זוכרת ששמעתי על זה משהו, היה לי משעמם בעבודה (אלא מה) רציתי לנסות כי הכתיבה היא חלק בלתי נפרד מחיי, ובאתי לישארבלוג - בתקופה שבה אולי 5% מהאוכלוסייה שמעו אי פעם את המילה בלוג, ורובם לא הבינו מה זה בכלל. הפוסט הראשון שלי (וגם חלק ניכר מאלה שבאו אחריו) הוא כל כך מטומטם, שאני לא מצליחה עד היום להבין למה באו לקרוא ועוד להגיב עליו. מאותו רגע נפתח סכר נורא ואיום של שטויות בלתי נסבלות, ובמשך תקופה ארוכה כתבתי המון - לפעמים עד כדי עשרה פוסטים ביום. אחר כך זה ירד לכתיבה כל יום (הכרחתי את עצמי) ובסוף זה התאזן על כמויות סבירות יותר, אם כי גם היום - כשיש לי מה להגיד, אני לא עושה חשבונות פוסטים.
הרבה בהיות בקאונטר ובסטטיסטיקות עברו מאז בישרא. כמה פעמים כמעט סגרתי את הבלוג. אנשים התחילו לגלות את זהותי וזה עיצבן אותי. הכרתי המון אנשים, נחמדים ופחות, פתחתי עוד בלוגים, עברתי תהפוכות אישיות ומקצועיות, שיחקתי טניס והטרדתי את אוכלוסיית האינטרנטים השלווה בכל הגיג שרק היה לי להשליך החוצה.
היום כבר כל אידיוט יודע מה זה בלוג, וכל בלוגר יודע מה זה אידיוט. לכל אחד יש בלוג, לטוב ולרע. כולם יודעים מה זהותי האמיתית (הא, נדמה לכם!) ואני כבר לא מטמינה פה את סודותי הטמירים. אני גם לא בוהה בקאונטר (עכשיו הסתכלתי רק כדי לראות מה המצב).
היה אולי נחמד להגיד שיש 3,000 פוסטים, מספר עגול כזה, אבל האמת היא שיש רק 2,940 כרגע. זה לא כולל כמה שנמחקו במהלך השנים, התקלות והצנזורה. יש בערך 160 מנויים, כשהוותיק ביניהם הוא איזה בחור אמיץ בשם עופר, שלדעתי נמצא פה ממש מהימים הראשונים. בין המנויים הטריים יותר נמנה גם איש יקר ואהוב עליי מאוד - שהיה האחרון שנחשף לבלוג כשזהותי עדיין היתה מוסתרת.
הקהל של בטחון בתנועה הוא מגוון להפליא. יש פה קוראים קבועים, שקטים ורועשים, וגם לא מעט שמגיעים מבחוץ - בעיקר מגוגל, כשהם מחפשים את הזין הגדול בעולם, את פמלה אנדרסון בעירום, פורנו חינם וציצי גדול (מזהים פה מגמה מסוימת?).
רציתי להגיד שאני כותבת פחות מאשר פעם, אבל זה לא בדיוק נכון. חוץ מהבלוג הזה יש לי עוד כמה וכמה, חלקם חסויים וחלקם ידועים בציבור, ובכל יום נתון יוצא שאני מייצרת לא פחות תוכן מאשר לפני חמש שנים. יכול מאוד להיות שאפילו יותר. כל הדפקטים יגידו שזה מעיד על גרפומניה וחוסר חיים. אני רק מצחקקת ומסבירה להם שהכתיבה היתה חלק נפרד מחיי עוד לפני שהם ידעו מה זה מודם, ועוד כשטיפקס על מכונת הכתיבה היה מקש ה-Delete. אחר כך גם עשיתי מזה קריירה ועסק עצמאי, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.
הבלוגרים הם עם שספג השמצות פרועות, במיוחד בשנה-שנתיים האחרונות ובעיקר מאנשי המדיה הישנים והעבשים. "פוסט צחצוח שיניים" הפך לביטוי נרדף לקשקשת חסרת חשיבות ברשת. יש לי הרבה מה להגיד על זה, וכבר אמרתי יותר מפעם אחת. בסך הכל, כמו בכל מדיום אחר, גם ברשת יש טוב ורע, זבל ואיכות, עניין ושעמום. ההבדל הגדול הוא שעכשיו כל אחד יכול לפחות לנסות. ואם זה מפחיד כמה אנשים באליטה התקשורתית - מה טוב.
תזכרו, זה עסק מסוכן, לצאת ממפתן המחשב שלכם. אתם מניחים את ידכם על המקלדת, ואם לא תשימו לב, אין לדעת לאן יסחפו אתכם המילים.
אתם עלולים עוד להפוך לבלוגרים, רחמנא ליצלן, ולכתוב משך חמש שנים באופן רציף.
ושוב אומר תודה לכל קוראיי הנהדרים, שלא נוטשים את הבלוג וממשיכים לבקר בעקשנות בלתי נלאית, ככל הנראה תוך אמונה שמתישהו יהיה פה משהו מעניין. אני אמשיך לכתוב, לגזור, להדביק ולקשקש על ה-Scrap Book הכי מגניב שהיה לי אי פעם. אתם, אתם תעשו מה שאתם רוצים. אני חייבת ללכת עכשיו לצחצח שיניים.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
