מיליון ספויילרים, אל תקראו.

טוב, זה נגמר. עוד מסע על כנפי הדימיון הסתיים בנשימה עצורה, מוקדם מכפי שציפיתי, אבל ככה זה - תמיד הזמן רץ כשנהנים. רוב רובו של סוף השבוע הזה הוקדש לקריאת הספר החדש בסדרת הארי פוטר - Harry Potter and the Order of the Phoenix.
 
מה יש לומר, מדובר בספר הרבה יותר אפל וכעוס. הדמות של הארי פוטר קיבלה תפנית, ומילד מעצבן וחנון, שמידי פעם מתמזל מזלו והוא ניצל מלורד וולדמורט, הוא הפך למתבגר עצבני, שרב עם החברים שלו על בסיס יום-יומי, נתון להתקפי זעם ושנאה רבים מאד, מעצבן ומפחיד את כל בית הספר, מתנשק בפעם הראשונה עם צ'ו צ'אנג אבל אח"כ רב איתה כל הזמן ובסוף הם נפרדים בצורה עקומה למדי, ובכלל מתנהג כמו ילד חסר אחריות ומחשבה, מתעקש לעשות מה שלא טוב לו, ואיכשהו יוצא מזה בסוף, פחות או יותר שלם, כשהוא כמעט הורג בדרך את כל החברים שלו. אני חייבת לציין שמידת האמפתיה שלי לדמות הלכה ונעלמה.
 
רון, החבר הכי טוב שלו, הולך ומצטייר כלוזר אמיתי. פרסי, האח השאפתני עבר כל גבול הפעם, ומתחשק להכניס לו מכות. פרד וג'ורג', כרגיל, יוצאים הגדולים מכולם. ומתברר שג'יני לא כזו חנונה כמו שחשבתי. לילדה יש ביטחון עצמי, שרק הולך וגובר.
 
הרמיוני מעצבנת כהרגלה. קיוויתי שהיא תמות בספר הזה, אבל זה לא קרה.
 
האגריד לא קיבל הרבה מקום בספר הפעם, אבל הספיק בהחלט לעשות שטויות בכמות שמספיקה לעשרה אנשים, והאמת - לא ממש בצדק.
 
מק'גונגל יוצאת גבר, אין על מה לדבר. אני הולכת ומחבבת אותה יותר מרגע לרגע.
 
דמבלדור, לעומת זאת, נראה קצת חלוש, למרות מופעי ראווה של קסמים מטורפים בכל מיני שלבים בספר. הוא נרדף ע"י ה-Ministry of Magic רוב הספר, לא מעדכן את הארי במה שקורה ומעדיף להשאיר אותו בחשיכה, ובסוף כמעט כולם אוכלים אותה בגלל זה. יש כמה גילויים מעניינים על הארי וולדמורט, אבל לא משהו שהיה בלתי צפוי באופן קיצוני. סוף הספר הוא סצינה שלמה בין הארי לדמבלדור, שבה הארי בעיקר צועק על המנהל המכובד, ודמבלדור בסוף עוד מזיל דמעה של רחמים - על עצמו, על פוטר, על מי שלא יהיה. פאתטי.
 
פרופסור אמברידג', שמצטרפת לסגל המורים בתור המורה להגנה נגד כוחות האופל (פיכס, איך זה נשמע בעברית), עושה שמות מהרגע הראשון. היא בעצם מרגלת של ה-Ministry of Magic ולאט לאט משתלטת על ביה"ס עד סילוקו המלא של דמבלדור. אני מתה לדעת את מי ילהקו לתפקיד שלה בסרט, כי היא פשוט דמות חולה בנפשה, שמתחבאת מתחת לפרצוף של מורה ממוצעת בבית ספר יסודי. מפחיד לחשוב כמה כאלה מסתובבים בינינו.
 
בכלל, ההתעסקות בפוליטיקה ובעיתונות מסיבית הפעם יותר מתמיד. ה-Daily Prophet יוצא מטונף למדי, כיוון שהוא נתון להשפעתו המוחלטת של פאדג', ההומו מה-Ministry of Magic, והופך בעצם שופר של השלטון. קורס מזורז במבוא לתקשורת א', קצת מופשט ובנאלי מידי לטעמי. והפוליטיקה - מסריחה בדיוק כמו בכל מקום. אז מה זה שווה להיות קוסם?
 
לסיריוס בלאק לא נותנים לצאת מהבית (איזה בית, תקראו לבד, אין לי כוח להסביר), וכנראה שהוא הולך ומאבד את שפיות דעתו, עד הסוף המר. כמות השטויות שהוא פולט בספר הזה בהחלט מרשימה. ואבא של הארי ז"ל, ג'יימס האגדי, לא ממש יוצא מדיף ניחוח שושנים מהסיפור הזה, יש עליו גילוי או שניים שגורמים להרהורים עמוקים בקשר לתסביכים של הבן שלו.
 
החבר'ה בלחץ ממבחני ה-OWL, שדווקא לא הרשימו אותי בדרגת הקושי שלהם, והארי ידידנו לא מרשים בכלל ברמתו האקדמית, חוץ מאשר בנושא Defence Against the Dark Arts. יכולותיו בקורסי השיקויים וה-Transfiguration בינוניים למדי. חשבתי שמדובר ביצור חכם, לא?
 
לסיכום - נהניתי, היה נחמד, אחזור גם בשנה הבאה לראות מה הם עושים עם עצמם, ואם רולינג תהרוג את הארי, אין לי בעיה עם זה, רק שתשאיר לי את פרד וג'ורג', שילמדו אותי כמה דברים, למרות שאני לא עושה ג'ינג'ים.