Wonder Woman -  טוב, אין ספק שמדובר בתופעה מיוחדת. האישה והחיתול בישבן, עם החבל הזהוב ביד. החננה עם המשקפיים, שהופכת ברגע לאשת אשכולות כוסית, שמצילה את העולם. הפנטזיה המושלמת. רציתי להיות כמוה. רציתי להיות היא... חזקה, יפה, בלי פחד, ועם צמידים מגניבים שעוצרים כדורים. כפרה עליך!
אתר מעריצים מחופף: http://www.amazing-amazon.com

רובוטריקים – באיזשהו שלב הבינו אצלי בבית שאותי מעניינים רובוטים ומדע בדיוני, בדיוק באותה מידה שמעניינות אותי בובות ברבי, טבע, מחשבים ועוד כמה דברים. אופטימוס פריים עשה לי את זה עם קולו הסמכותי והחמים, ומגהטרון... טוב, הוא היה צריך ללמוד בדרך הקשה.
קובץ: http://babyjay.50megs.com/Index_files/files/Transformers.wav

בלי סודות – בשש גלש בפעולה... אה... גשש בלש בפעולה, פותר כל תעלומה; לה הוא צליל בתוך מילה; מה הוא עושה, איך אפשר לקרוא את זה?; הצלליות שקוראות מילים בחלקים; תאכל מרק, תהיה חזק! איך אפשר היה לעמוד בקסמו של דבר כזה?
 
רכבת ההפתעות – כאן באמת מתחיל הביזאר. אף פעם אי אפשר היה לדעת למה לצפות. שלא לדבר על זה שהיו שם כמה קלאסיקות מדהימות – "לילה טוב, דוד הליקופטר", למשל. והזוג הלסבי הראשון בטלוויזיה הישראלית – שתי בובות פוסטמות עם כובעים יותר גדולים מהן, אחת כחולה ואחת אדומה, שכל היום עשו שטויות ואמרו "אווווווווווווווו" ו-"אולהלהלהלהלה", ופטפטו בג'יבריש צווחני.
 
קישקשתא – יש לי בבית תקליט חתום ע"י נירה רבינוביץ'. ועל זה נאמר – Say no more, say no more.
 
שלוש, ארבע, חמש וחצי – אינשם וצ'ומפי. תמיד אהבתי יותר את אינשם, הוא היה החכם מבין שניהם. אני לא זוכרת תוכן של תכנית אחת, אבל נדמה לי שהיה לי קראש סמוי על ששי קשת. לא פלא ששנים אחר כך, אחד השירים האהובים עלי בעולם זה "פנקס הקטן".
מילות שיר הפתיחה: http://www.geocities.com/smilygrl1/345.htm
 
הבית של פיסטוק ורגע עם דודלי – הספין אוף הראשון בטלוויזיה הישראלית. הייתה לי טראומה קשה לגלות שרגע זו בעצם בחורה בשם ציפי מור, הקרוס-דרסרית הראשונה בטלוויזיה הישראלית, לא פחות ולא יותר. חביתוש היה החביב עלי (כמובן, כרגיל אני אוהבת יותר את המכונה מאשר את האנשים), פיסטוק היה חולה נפש, ודודלי (שלמה ניצן הענק) היה לי ממש מודל לחיקוי.
 
קראטה קיד – מי לא רצתה להתחתן עם דניאל לרוסו החתיך? מי לא רצה ללמוד קראטה ולפגוש סנסיי כמו מיאגי, שיטפל בו ויראה לו את מהות החיים? מכוני הקראטה בישראל היו בשיא פריחתם אחרי הסרט הזה. Wax on, wax off.... קי-איי! וגם אני הלכתי ללמוד קראטה, ואפילו הייתי לא רעה בזה, עד שנמאס לי, כמו הרבה דברים אחרים. ומי לא ניסה לחקות את בעיטת העגור, שיקום!
אתר הסרט: http://www.fast-rewind.com/kkid

 

Thunder Cats – זה כבר בשלב הרבה יותר מאוחר, אבל זו הייתה התמכרות. היינו מבריזים מביה"ס כדי לראות. Thunder cats are on the move… Thunder cats – WHOAAAAAAAAAAAAAAA. סדרת אנימציה איכותית ומלאת הוד. ואני בכלל מטורפת על חתולים.
אתר חמוד מאד: http://www.80schildren.com/television/thundercats.htm

 
מייטי מאוס – Here I come to save the day. יום שבת, בוקר, ערוץ ירדן או Middle East. וזה עוד לפני שידעתי בכלל מה פירוש המילה Mighty...

 

מקרון אחד – ומכל הדמויות, דווקא הכי אהבתי את הנסיך המתרומם והעצבני עם הפרח שהוא היה מפורר כל הזמן. אגב, לא מזמן שידרו את זה בשידורים חוזרים בערוץ ילדים כלשהו. ואני רוצה לומר חד משמעית – אנחנו פשוט לא מודעים לשפה המדהימה והגבוהה שהסדרות האלה לימדו אותנו. שידרו את זה בדיבוב המקורי, ונדהמתי, פשוט נדהמתי לגלות באיזו עברית צחה, נקייה וגבוהה השתמשו. אני לא יכולה לצטט בדיוק, אבל לא היו שם מילים כמו "בוא נתפוס אותו", או "בוא נראה לו מה זה", או "קדימה פיקצ'ו", אלא יותר דברים בסגנון של "אנו כעת במרדף, שימו לב", "אל תתנו לו לחמוק מידינו" וכו'. אני רוצה לראות את זה שוב, זה שווה מחקר.
אתר מעולה: http://www.goshogun.com

ערי הזהב הנסתרות (תוספת מאוחרת) - טפו, זה בכלל היה בצרפתית, אבל עכשיו כשיש אינטרנט, מסתבר שיש הרבה שיתוף פעולה בין הצרפתים ליפנים בנושא אנימציה. אסטבן, מנדוזה. אני כבר לא זוכרת איך קראו להם או מה הייתה העלילה. היה איזה קונדור. אה, כן. אתם יכולים להגיד "מצ'ו פיצ'ו"?

מר קו (עוד תוספת מאוחרת) - אני לא יודעת איך שכחתי את זה. הייתה תכנית של גילת אנקורי, מתולתלת ונאיבית בזמנו, והיא הייתה מעין קריינית רצף של תכניות אנימציה קצרות, שהכוכב הבלתי מעורער שלהן היה, מה לעשות, מר קו העצבני. פלא שהוא איטלקי? "ממממ דה, מרוקלי פליה אינדיסי... דה לה די לי די לי, דה לה די לי די לי...." ואז היה מפריע לו משהו. אח, האלימות המילולית, המטאפורה על היוצר שלו כאלוהים כל-יכול, המשל על כמה שאנחנו לא מרוצים משום דבר. עמוק. אגב, קוראים לו "La Linea" או "Mr. Linea".



היה היה והחיים (עוד תוספת שתופסת) - לאחר חיפושים מעיקים, גיליתי שחברת ההפקה הצרפתית שעשתה את 2 סדרות המופת הללו נקראת Procidis. "המפקד, המפקד, הוא הרביץ לי"... "מכניס חכה, יוצא דג, מכניס חכה יוצא דג... חכה, דג... חכה, דג... זה עובד!!!". לימודי היסטוריה וביולוגיה בדרך הכי מגניבה שיש, ועוד עם אותן דמויות. החיים, החיים...

אוכל:
תירס חם, קוסקוס, עוף צלוי, שוקולד פרה בפיתה, לחם לבן עם ממרח שוקולד, ארטיק ענבים שעושה את הלשון כחולה, קציצות של סבתא, מעקוד, דבלה, דווידה, משיר, פלאפל במרכז ליד הבית, פיתה טריה ישר מהמאפיה, פסטרמה (עד היום, כמובן), לחמניות שסבתא שלי אפתה, עוגת שוקולד חמה, גלידה באר שבע עם קצפת, נס קפה על חלב, לחם עם חמאה בתנור.

ספרים:
טוב, לזה אין ממש סוף, כי קראתי המון, ואין סיכוי שאני אזכור במכה אחת את כל מה שקראתי... רבים מהספרים נעלמו, את חלקם קניתי בשנית בשנים האחרונות, חלק אני לא מוצאת בכלל...
קופיקו, בן איכרים, חסמב"ה, השביעייה הסודית, החמישיה הסודית, נרניה, עליזה בארץ הפלאות, הסיפור שאינו נדמר, סיר הסירים, מיץ פטל, מעשה בחמישה בלונים, אי התעלומות, מסע אל בטן האדמה, סדרת ה"מרים", המוהיקני האחרון, אמליה דיטריך, הנסיכה הקטנה, שנה על אי בודד, העי"ג, שרה גיבורת ניל"י, מכתבים לצופיה ועוד ועוד ועוד.
 
מקומות וחוויות:
דן אכדיה – מלון בהרצליה, הלכנו הרבה לבריכה שם. יש שם בריכת ילדים עם סלע ענק במרכזה. ביזארי, כמעט פאלי. כבר שנים שלא הלכתי לבריכה, שלא לדבר על ללבוש בגד ים. אני את מנת המים שלי מקבלת רק בעומק של 3 מטר ואילך, עם חליפת צלילה כזו או אחרת.
 
לונה פארק, תל אביב – טוענים שמגיל שנתיים כבר לקחו אותי, ויש אפילו כמה תמונות שמוכיחות את זה. שנים על גבי שנים, והיום אני עדיין מבקרת שם. איך פחדתי מהמכשפה במגדל שמעל רכבת השדים, ובכלל שקשקתי מהרכבת עצמה, רכבת ההרים נראתה לי כמו אתגר רציני (לפני כמה חודשים הייתי שם עם אחותי הקטנה, ופיהקתי. היא לפחות נהנתה), הברבורים והפילים נראו לי קסומים ובלתי מושגים, והקרוסלה האיטלקית הייתה התגשמות כל חלומותי – סוף סוף יכולתי לנהוג!!! וההגרלות בסוף? עונג שאין שני לו. אולי משם חטפתי את קדחת ההימורים שלי.
 
ספארי, רמת גן – טוב, זה באמת מקום מיוחד במינו. מסריח בטירוף, ובכל זאת – כיף לא נורמלי. מי שלא חווה את העונג המשוגע של לראות בת יענה שמתקרבת כדי סנטימטרים מהמכונית וגם דופקת בחלון כי היא רוצה במבה, ולצווח צווחות של עונג מהול בפחד-מוות תוך כדי, לא חווה ילדות תקינה. שלא לדבר על זה שאבא שלי הוא חולה נפש אמיתי, ותמיד היה פותח את החלונות כדי להפחיד את כל הילדים באוטו, שלא לדבר על זה שהוא היה מציק לבנות היענה. תמיד פחדתי שהן יאכלו אותנו בשלב כלשהו, אבל התרגלתי אליהן. ילדים, אל תנסו את זה בבית! חיה מסוכנת ולא שפויה. הקופים זו החוויה הכי מעניינת. יש בספארי קופה ששמה כשמי... אם רק הייתם יודעים מה אבא שלי עשה לי אחרי שהוא גילה את זה. אוי. הילד שלא התבגר.
 
חוות הסוסים (איפה? צונזר! 2 מקומות שונים) – ריח חצץ ואקליפטוס באחת, ריח של כלום באחרת. סוסים רק מרחוק באחת, באחרת כבר ממש למדתי לרכב. ימים שלמים של קרצוף סוסים ואיכופם, רכיבה עד שעות הערב והצקה לכל מי שרק היה נראה לי לנכון. עוד משהו בונה אישיות. קצת עבודה פיזית עוד לא הרגה אף אחד.


מחשבים:
פה מתחילה מערכת יחסים שנמשכת עד היום. מעולם לא היו לי יחסי אהבה-שנאה עם המחשב, אולי בגלל שכבר מגיל 4-5 נחשפתי לטכנולוגיה, בזכותו של דוד שלי, שזיהה מגמה והלך איתה עד הסוף. אף פעם לא חששתי לנסות ולהתנסות, וכמו שדוד שלי אומר עד היום "מקסימום מפרמטים"... שום סימפטיה או קשרים אישיים עם המחשב. זה כלי עבודה יעיל בטירוף, שאי אפשר היום בלעדיו, נקודה. בגיל 5 כבר הייתי הבעלים הגאים של מחשב מסוג Apple ][e, שלטענתי לא יוצר מחשב אישי טוב ממנו עד היום. אפילו היה לו כרטיס טלוויזיה, וחיברתי אותו לטלוויזיה קטנה, היו לי 2 (!) כוננים של 360K ואפילו ג'ויסטיק, וקרוב ל-300 דיסקטים עם משחקים שפשוט אין שניים להם – Karateka, Fat City, אינדיאנה ג'ונס, קונן, קווסטים של טקסט בלבד, סניקרס... 

במקביל, אחזתי גם באטארי 2600, שהיה בעצם האבא של הקונסולות של היום, עם דונקי קונג, Space Invaders הבלתי נשכח ומירוצי מכוניות, קרבות טנקים וטניס...

זה לא הכל, זה בעצם כלום. אבל אין לזה סוף, וטעימה מספיקה. אפילו לי.
אלה המקומות, החוויות והזכרונות, על קצה המזלג, הכפית והעין. כן ירבו.

נ.ב. - נראה לי שהפוסט הזה רק ילך ויגדל....