RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
הריסות ספרותיות
אשמתי שהייתי מטומטמת מספיק לקנות ספר שסטיבן קינג גמר עליו את ההלל. פעם אהבתי את סטיבן קינג. היו לו כמה יצירות מופת, כמו IT והקמיע, וגם ספרים שהם "סתם" טובים, כמו The Stand או Black House (המשך של הקמיע) או Four Past Midnight. בתיכון קראתי הרבה ספרים שלו. אחר כך הפסקתי, כי הבנתי בשלב כלשהו שהוא ממחזר שוב ושוב את אותן תבניות אימה-לכאורה, הסגנון חוזר על עצמו ומעצבן, ובכלל נמאס לי מנסיונות ההפחדה והפסאודו-פסיכולוגיה בגרוש שלו. קינג היה גרישם עוד לפני שגרישם המציא את בילוקסי ועורכי הדין שלו. הוא היה דן בראון הרבה לפני שצופנים עתיקים התחבאו בכל פינה. הוא פשוט עשה ספרים באותו שטנץ, וזה עבד (ועדיין עובד).
טרנד הסרטים שעשו מהספרים שלו מאוס לא פחות. "בית קברות לחיות" הוא היחידי שהיה שווה משהו - ולמעשה היה טוב יותר מהספר. "אני והחבר'ה", שמבוסס על The Body של קינג, היה לא רע בכלל (וגם ריבר פיניקס, אללה ירחמו). מגרין מייל בכלל לא נפלתי - לא מהספר ולא מהסרט.
כלל האצבע מבחינתי לספר טוב, או כזה שעוזר להעביר זמן, הוא פשוט: מבחן הקריאה השנייה. אם חזרתי לקרוא ספר בפעם השנייה, סימן שהיה שם משהו עבורי. אצל טום קלנסי זה הקצב והמיליטריזם. אצל ג'ון גרישם זה היכולת לסיים ספר בשעתיים ולא לאמץ את המוח. אצל אסתר שטרייט-וורצל זו העברית הנהדרת והסיפורים הילדותיים. ואצל פרנק הרברט וטולקין זה הקסם, העוצמה והיופי, שאין כמוהם בכל העולם הספרותי.
איך הגעתי לנאום הזה? אה, כן. אשמתי שהייתי מטומטמת מספיק לקנות ספר שסטיבן קינג גמר עליו את ההלל. פעמיים ראיתי את "ההריסות" מבצבץ בין האחרים, בחנות הספרים בסינמה סיטי, אותה אני מחבבת מאוד. הספרים שם בזול בשל "פגמים" או סתם כי הם ישנים, ואפשר לקנות ספר ב-20 שקל ולא לקרוע את הכיס ב-90 שקל על החדש של רם אורן, או משהו. פעמיים ראיתי ולא הרמתי. בפעם השלישית נכנעתי, כי נורא רציתי לקרוא משהו חדש (בחיאת אל תמליצו לי על פיסת הזבל שנקראת "רודף העפיפונים" וכל שאר ה"להיטים" הגדולים שכולם קוראים ואני לא מבינה למה) ולא מצאתי כלום. היה זה יום דל.
הבנתי שמדובר בספר אימה מז'אנר "אני רוצה להיות סטיבן קינג", והשם ירחם - קינג בעצמו המליץ על הספר, שנכתב על ידי סקוט סמית' (זה נשמע כמו שם בדוי, בחיי). אבל, למרות שידעתי שתהיה פה בעיה, הלכתי על זה. לפעמים צריך לבחון את האינטואיציה שלנו, רק כדי לגלות שוב (ושוב) שהיא בדרך כלל צודקת.
בסך הכל, מדובר בקשקוש מקושקש, אימה בגרוש עם הרבה דם, חיתוכי סכין, צמחים מסתוריים שאוכלים בני אדם, עלק-אינטראקציה חושפנית בין הדמויות הדביליות והמון גועל נפש דמוי צואת כלבים עם תולעים וכדומה. ספר ברמה של "צמרמורת" עם כמה תיאורים מיניים כדי לצאת ידי חובה. סתם. בזבוז כסף. ספר שכמעט זרקתי לפח - משהו שהוא טאבו אמיתי מבחינתי.
ולמה אני מלאה אתכם בכל זה? כי עכשיו, לזוועתי, גיליתי שעשו מזה סרט. אלא מה. אימה זולה הולכת טוב בזמן האחרון בקולנוע. על פניו נראה שלא נצמדו במאה אחוז לקו העלילתי, מה שעשוי לשפר את חוויית הצפייה, אבל באופן כללי אפשר להניח שלא מדובר באיזו יצירת מופת מדהימה, אלא בסרט "איכס" קלאסי, אפילו בלי ה"אמאל'ה".
הנה הטריילר, להנאתכם הרבה. בלי לראות את הסרט, אני כבר מציעה לכם להתרחק, ולבזבז 40 שקלים על חוויה מענגת יותר, כמו הסרת שיער בשעווה:
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
