כשישבתי מול המחשב בעבודה ובהיתי להנאתי בטטיסטיקות של הבלוג (שעכשיו נרגעו וחזרו לשגרה, לאחר שהלינק מנענע הורד), לא תיארתי לעצמי שמחכה לי המשך ערב כל כך משונה, אולי אפילו קצת סוער.

זה החל בזכייה מפתיעה של כמה עשרות שקלים בלוטו ועוד קצת בחיש-גד, דבר שתמיד נעים כשהוא קורה. מה שבטוח, זה העלה לי חיוך קטן על הפנים.

ועוד בענייני פיננסים - הצלחתי לרכוש DVD במכירה פומבית באינטרנט, במחיר הנחמד עד מאד של 190 שקל (לא כולל משלוח), וטלוויזיה 21 אינץ' במחיר של כ-700 שקל. בשביל הדירה החדשה, כמובן, אם כי יכול להיות שאת ה-DVD אפקיד אצל אבא שלי, כיוון שלי יש את ה-PS2, שיכולה לשמש גם בתפקיד מקרנת סרטים.

אחר כך עוד הספקתי לרכוש מלאי גדול למדי של צלחות, כוסות ושאר אביזרי מטבח בחנות "הכל בדולר" - הכל ב-80 שקלים בלבד. פשוט מצוין. הרגשתי שמזלי שפר עלי.

מאד מרוצה מהישגי בתחום הכלכלי, נסעתי ברכבי ושמעתי מוזיקה. לא נסעתי מהר. הייתי מרוכזת בכביש. ולאותו כביש זינק בפתאומיות כלב רועה גרמני ענק מימדים, היישר אל מתחת לגלגלים שלי. האינסטינקטים שלי היו כנראה יותר ערניים ממה שחשבתי, למרות יום עבודה מפרך, וחריקות הבלמים שלי הדהדו בכל השכונה. לחצתי על הברקס בכל הכוח, אבל האוטו נעצר והכלב - נעלם. הלב שלי דפק בפראות. ציפיתי לשמוע בכל רגע את יילותיו מקפיאות הדם של הכלב, ולראות מתזי דם נדבקים לחלון הקדמי שלי.

אך לא דובים ולא יער. גם לא כלבים ולא יער. מסתבר שהצלחתי לעצור בזמן והכלב לא נפגע. רק נבהל. ואני, מה? לא שמעתם על רצועה, בעלים מטומטמים של כלב לא מאולף? רעדתי כולי בהמשך הנסיעה. מהאדרנלין. זו היתה אחת החוויות המפחידות ביותר שעברתי לאחרונה.

לפני שיעור הטניס שלי, עוד הספקתי לרכוש כוס קפה וקרואסון שוקולד יבשושי - בשביל האנרגיה. ישבתי על ספסל, הבטתי באנשים ההולכים ושבים ברחוב, ופתע ניגשה אליי נערה צעירה. אולי בת 16, אולי פחות (אני לא טובה בזיהוי גילאים). רזה. בגדים מרושלים, גדולים עליה במידה או שתיים. חיוורת כאור הירח. עיניים אפורות, יפות, מוקפות באייליינר שחור, שמהווה ניגוד בוטה לעדינות תווי הפנים שלה.

במבטא בלתי מזוהה, קל שבקלים, היא ביקשה ממני כסף. בנימוס. כמה שקלים. הסתכלתי עליה ושאלתי, ככה מהבטן: "מה את צריכה?". מה היא צריכה? באמת, מה היא צריכה. אולי בית, אולי איזו מסגרת מסודרת, אולי מישהו שידאג לה ויטפל בה, כדי שהיא לא תצטרך ללכת ברחוב עם החברות הזרוקות שלה ולבקש נדבות מאנשים זרים.

נתתי לה כמה שקלים. היא לא נראתה נבוכה בכלל. אני הרגשתי הרבה יותר לא-נעים ממנה, כנראה. היא פנתה והלכה לחברות שלה, שגם הן היו עסוקות באותה העת בגיוס כספים מעוברים ושבים. המשכתי לצפות בהן בשקט, עם הקפה ביד. הן הלכו לדבר בידידות רבה עם קבצן מגודל זקן שהסתובב גם הוא באיזור. לא רחוק מהם, עמד בחור צעיר וניגן בכינור. גם לו נתתי כמה שקלים לפני שהלכתי לדרכי.

הסתכלתי שוב על הנערה. תהיתי כמה כמוה מסתובבות ברחובות תל אביב, למה באמת היא צריכה כסף, אולי עבדו עלי כאן והאם ומתי היא תיפול קורבן למישהו שיבטיח לה הבטחות סרק ואז ינצל את היופי שלה למטרות זדוניות.

התפתיתי ללכת אליה ולתת לה את כל הכסף שהיה לי בארנק. איכשהו התגברתי על הדחף. גם אני זקוקה לכסף. אני לא מיליונרית, אני צריכה תיכף להתחיל לשלם שכר דירה. אבל אני רוצה לעזור לה. בסוף הלכתי לשיעור הטניס. ובסוף, בסוף בחרתי בדרך אחרת לעזור, שהתחילה להתגלגל כבר היום. נראה אם ייצא מזה משהו בהמשך.

היו לי אתמול הרבה מחשבות על גורל, מזל, קארמה, צירופי מקרים וכאוס. גם על כסף חשבתי הרבה. גם על אנרגיות המופנות למקומות הלא-נכונים. אולי הגיע הזמן לעשות כמה שינויים.

מה שבטוח, זה היה יום מוזר.