וזה מוזר שראיתי אותך מקרוב בפעם הראשונה רק עכשיו ובכזו מקריות, כי בעצם הייתי אמורה לראות אותך הרבה קודם. רק שאתה לא רצית. שוב הפחדים האלה. אומרים שהם עברו לך עכשיו, כי עכשיו טוב לך, כי עכשיו אתה עושה את הדברים שטבעיים לך, שאתה אוהב לעשות. אומרים שהחיים שלך הרבה יותר מוצלחים עכשיו.

האם זה פתר את חוסר הבטחון? אני תוהה. אני בספק. כל כך אקוטי הוא היה, וכל כך סותר את האישיות החיצונית שלך. מצד אחד כל כך מוחצן, מצד שני כל כך מפוחד. היה נדמה לי, לרגע, שנהיה חברים טובים. שיש הרבה במשותף מעבר לחיבה לגאדג'טים והאקינג. אבל לא. זה דעך כמו הרבה דברים אחרים, עוד טרם הספקנו להיפגש. אתה לא רצית, אני זוכרת. הסיבות היו קלושות, אבל הנחתי לזה והנחתי לך. ממילא דברים זזו בקצב מהיר מדי. לא נשאר לי מקום. כבר לא היית צריך להתקשר אלי כששמעת שירים נוגים של רון שובל והם עשו לך עצוב.

ועכשיו ראיתי אותך - בפעם המיליון ובפעם הראשונה. ואתה ראית אותי. ולא ידעת שזו אני. אולי גם לא תדע, אולי בכלל לא ראית. אולי תהיה תגובה, אולי לא. רק תיזהר לא ליפול. תרתי משמע.

בטח גם זה יעבור לי תוך יומיים.