עבודה, סידורים, ענייני דירה, בת זונה אחת שמבריזה ממשמרות ודופקת את כולם, ופתאום אין לי זמן לעשות שום דבר. אני צריכה לסדר כל כך הרבה דברים לדירה החדשה, אבל היום נגמר לפני שאני מספיקה להגיד "יום טוב" לחבר הכי טוב שלי, ושום דבר לא זז כראוי. ככה זה כשעובדים שישה ימים בשבוע.

ופתאום מסיבה בסופ"ש, וטיול ג'יפים מתוכנן, והזמן עף כמו טיל, והעייפות מצטברת לאיטה, יחד עם אנרגיה בוערת של עשייה וביצועים.

ובין לבין צריך להוסיף אימוני סווינג בתופים. לא רחוק מהעבודה שלי יש חדר חזרות. מדי פעם אני שומעת משם תופים בקצב (טוב או פחות טוב, תלוי בנגן), וכל כך בא לי לתפוס איזה בסיסט באוזן ולעשות איתו רעש. הרבה רעש. בינתיים אני נאלצת להסתפק בסאונד המקרקר של ה-Ride שלי, שכבר מזמן לא מספקת אותי.

וטניס, מה? מצבנו משתפר שם משמעותית, אין מה לדבר. עכשיו זה רק עניין של כושר גופני. זה מה שנשאר לשפר בצורה קיצונית. ואחר כך - השמים הם הגבול.

ויחד עם חוסר הזמן, אני מרגישה גם חוסר מסוים, אחר, של זמן עם היקרים לי - שלא מצליח להתבצע. געגועים נשארים געגועים, גם כשלא מספיקים שום דבר אחר.