| |
נוגעת, טועמת, הולכת... הכל מהכל - סיפורים מוזרים, תמונות מצחיקות, אינטרנט, ספורט (בעיקר טניס), הומור עוקצני ככל האפשר, מחשבים, סרטוני וידיאו וכל מה שכיף ומעניין ברשת ואצלי
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2003
 טניס במרק אפונה
טוב, אז נכון שרוב מגרשי הטניס הקשים הם בצבע ירוק, אבל אני שיחקתי על אחד כחול היום. וזה לא אומר שצריך למות עליהם, וזה מה שקרה לי. אומרת הקלישאה: "זה לא החום, זו הלחות". אוי, הלחות. שמישהו יהרוג אותה כבר, כי טוב היא לא עושה לאף אחד. זה תמיד מזכיר לי את הסרט הדבילי "מצולות", שבו אד האריס נשם נוזל ורוד ודוחה (שתמיד הזכיר לי את הנוזל הורוד והדוחה מ-Ghostbusters II) שאמור היה להיות תחליף לחמצן, בגלל הלחץ בעומקים המוטרפים האלה, YADDA YADDA YADDA. זה מה שנשמתי היום בערב, באימון טניס. נוזלים, לא אוויר.
הגוף שלי מאד לא אהב את זה, וגמל לי בחוסר יכולת לנשום אחרי כ-40 דקות, ובכאבי כתפיים כ"כ איומים, שבקושי הצלחתי להרים את היד בשביל לחבוט בכדור בזמן מכת ההגשה. מה שכן, דווקא בעייפות המטורפת, כשהגוף שלי צרח "די" בכל שפה שהוא יודע (והוא יודע...), נתתי כמה מהסרבים הטובים של חיי, והשמעתי גניחות שלוקחות את שאראפובה הצווחנית בסיבוב. הקול שלי, באלימות קשה, הדהד בכל המועדון. ואלה לא היו צווחות צרחניות ודקיקות, אלא נהמות זעם, עייפות ותסכול, שכנראה היו שארית כוחותי. אחרי כמה נקודות כבר פשוט לא יכולתי לזוז. הגוף שלי החליט שהספיק לו, וקיפל אותי לשניים.
אולי הייתי צריכה לאכול משהו קטן לפני האימון, ככה שעם המים שנשמתי, יהיה בלאגן טוב-טוב בקיבה, בריאות ובכל מקום שאפשר. טניס במרק אפונה. ככה הרגשתי היום.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
