גם אותי המערכת הצליחה לנצח. החלטתי להיות ילדה טובה, לנקות את הלוח ולשלם את כל הדו"חות שהיו לי בעיריית תל אביב. הגיע מכתב כזה, מאיים, עם הרבה כסף שאני חייבת על מלא דו"חות משנת 1999 וכאלה, אז נכנעתי.

1,300 שקל שילמתי לפני שלושה חודשים, וחשבתי שבזה הסיפור נגמר. אבל לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא.... מה פתאום.

והיום אבא שלי מודיע לי שנודע לו ממקורות יודעי דבר, שהטילו עיקול על חשבון הבנק השני שלי. לא הראשי, למזלי, אבל זה גרוע מספיק.

התקשרתי לעירייה, חיכיתי 20 דקות על הקו, ובחורה נחמדה (באמת) הודיעה לי שאכן שילמתי וסגרתי תיק אחד, אבל יש עוד שני תיקים שבהם אני חייבת כסף - לא פחות מ-1,800 שקל טבין ותקילין, לא כולל ה-1,300 שכבר שילמתי.

אז אני שואלת - למה לא כבר שלחתם את כל החרא שלכם ביחד? למה להפריד תיקים ולזיין את המוח, לגזול מזמני, לעקל לי חשבון בנק ולעצבן אותי ככה על הבוקר?

3,000 שקל מתנה לעיריית תל אביב. מזל שבדירה הנוכחית שלי יש חניון. מזל שאני כבר לא מעלה בדעתי לחנות באיזור דיזינגוף שלא בחניון בתשלום. מזל שיש כרטיס אשראי וקרדיט.

אני בטוחה שהעירייה תשתמש בכסף הזה למטרות נהדרות, כמו לתת עוד כמה Leaf Blowers לגננים תאילנדיים כדי להעיר את כל השכונה ב-7 בבוקר.

כוס אמק. זה מה שיש לי לומר.

בדרך כלל לא צריך לשכנע אותי באמצעות הצלפות שוט לטגן שניצלים. אני אוהבת שניצלים. אני גם אוהבת בשר בכלל (שימו לב, אני חוזרת ואומרת: עוף אינו בשר!), ולכן שמתי פעמיי לקצב המהולל חינאווי לפני מספר ימים ורכשתי במיטב כספי מעט בשר אדום ומשובח, שיהיה. גם חזה עוף קניתי אצלו.

הלכתי גם לכיוון הג'אנק ואח"כ קניתי בסופר שקית עם שניצלונים מוכנים וחפיסת נקניקיות - מה שנקרא, אוכל לשעת חירום ועייפות קשה. כל זאת למה? משום שחשתי כי בתקופה האחרונה אני לא אוכלת מספיק בשר וזה עושה לי לא טוב לגוף.

הכל היה טוב ויפה, ואף הכנתי לי בראש תוכנית לשחרור איטי של הבשר מהפריזר, בו שוכן אגב נתח סינטה גדול ומפואר, שמחכה רק לחבר הכי טוב שלי שיבוא לחסל איתי כמה קילוגרמים של רוסטביף משובח (**שיעול**).

אמש, עייפה וכאובה משיעור הטניס (בעיות ברכיים מסתמנות), נכנסתי לדירתי השכורה וניגשתי למטבח על מנת לקצוץ לי סלט ליום המחרת וכדי לעשות רשימה של מוצרים הדרושים לי מהשוק. פתחתי את המקפיא, וחשכו עיניי. המקפיא לא היה סגור, בעצם, וכל הבשר הפשיר לחלוטין, חוץ מהסינטה שאיכשהו שרדה את השואה.

שאלתי את הבורקס (כינוי חדש לשותף, באדיבות גילעד) אם הוא נגע בפריזר וכמובן שהוא הכחיש. מאחר שאני לא פתחתי את המקרר באותו יום, והוא שרץ בבית כל היום (כי הוא שוב חולה ומפזר חיידקים בכל הבית), האמנתי לו כמו שאני מאמינה לשרון שאומר שהוא לא ידע על העסקים של גלעד ועומרי.

למי שלא יודע - בשר שמופשר לאחר הקפאה, אסור להקפיא שנית. הווה אומר - או שזורקים הכל, או שמבשלים הכל. וכך, בלילה בלילה בצאת הכוכבים, עמדתי וטיגנתי שניצלים, תוך כדי קללות נמרצות ב-3 שפות. עוף, כידוע, אסור בכלל להשאיר במקרר בלתי מבושל. עם בשר אדום אפשר לשרוד יום-יומיים. דגמתי מהשניצלים באותו רגע (צריך לבדוק אם הם יצאו טוב!), לקחתי לעבודה ועוד נשאר במקרר לימים הבאים. ועל זה נאמר - כשהחיים נותנים לך לימונים, תטגני שניצלים.

חתולי הבניין חגגו על חבילת נקניקיות מופשרת (עד הבוקר לא נשאר פירור!), השניצלונים הלכו לפח (ובטח גם אותם החתולים מצאו), ואני צריכה לחשוב מה לעשות עם 2 אנטריקוטים 300 גר' בערך כל אחד וקילו בשר צלי משובח. כנראה אארגן איזו ארוחה לחברים. אפילו אני לא מסוגלת לאכול כל כך הרבה בשר, ובאופן רצוף.

וכך, שוב אני סופגת בשתיקה נזקים מהבורקס החולק איתי את הדירה. מהצחנה השורה בסלון, אגב, עוד לא הצלחתי להיפטר - ככה זה כשמישהו יושב 8 שעות ללא תזוזה מול הטלוויזיה. נהיה מסריח. יש למישהו רעיונות איך להיפטר ממנו? או משניהם?

שלום ילדים,

היום נערוך תצפית מדעית, נשאל שאלות לגביה ונסיק מסקנות.

נתונים:

נתון 1 - בבית גרים 2 שותפים, זכר ונקבה.

נתון 2 - כמות הזבל שהם מייצרים ממלאת שקית זבל ממוצעת כל 4 ימים.

נתון 3 - הזבל לא זורק את עצמו מחוץ לבית, אלא יש להוציאו אל הפח שמאחורי הבניין.

נתון 4 - כמות הזבל שכל אחד מהם מייצר היא כמעט זהה.

שאלות:

שאלה 1 - האם השותף הזכר מוריד את הזבל מיוזמתו?

שאלה 2 - האם השותף הזכר מתייחס לעובדה שפח הזבל מלא, או שהוא ממשיך לנסות ולדחוף לתוכו בקבוקי שוקו גדולים, למרות שכבר אין מקום?

שאלה 3 - האם השותף הזכר יבין את הרמז אם השותפה הנקבה תיקח את האשפה, תארוז אותה יפה בשקית אטומה ותשים ליד הדלת?

שאלה 4 - כמה ימים יישאר הזבל ליד הדלת של הבית, בלי שהשותף הזכר יטריח את עצמו להתייחס אליה?

שאלה 5 - מי בסוף יתייאש ויוריד את הזבל?

שאלה 6 - למה זה מגיע לי?

תשובות:

תשובה לשאלה 1 - לא, לא ועוד פעם - לא.

תשובה לשאלה 2 - בהחלט. ולא משנה שהפח ממילא לא גדול במיוחד. את גלון השוקו שלו הוא ידחוף שם ולא משנה מה.

תשובה לשאלה 3 - ברור שלא!

תשובה לשאלה 4 - Infinity and beyond. עד שמוטציות של ג'וקים יגדלו שם.

תשובה לשאלה 5 - שאלה מטומטמת.

תשובה לשאלה 6 - "מר גורלי והעולם אכזר".

מסקנות:

מסקנה 1 - הזבל על הזין שלו, וכנראה שהוא רגיל מהבית שהאשפה מוצאת את עצמה באורח קסם מחוץ לבית.

מסקנה 2 - הוא לא מבין רמזים, או שבאמת לא אכפת לו מכלום חוץ מלשבת 6 שעות בממוצע ביום ולבהות בטלוויזיה.

מסקנה 3 - אין לי כוח לחנך אנשים.

מסקנה 4 - שותפים זה קקה. בפעם הבאה - לבד!

צילום אילוסטרציה. לזבל המצולם אין קשר לפוסט

אני רוצה לדעת לאן הולכים מיליוני השקלים מגרירת הרכבים בעיר המסריחה הזו. אני רוצה לדעת למה לא משתמשים בכספים האלה לתקן חורים במדרכות ולעשות שבילי אופניים, לשפץ צינורות ביוב מסריחים ולנטוע כמה עצים או משהו.

2 גרירות בחודש. שתיהן ליד הבית. 260 שקל כל פעם רק על הגרירה + 250 שקל קנס מהעירייה. אבל כשאני מתקשרת למוקד העירייה להתלונן שיש מכולה ענקית של אשפת בניין שחוסמת את שדה הראייה של כל מי שיוצא מהחניה - לא עושים כלום בנדון.

לשרוף את העירייה הזו צריך. רק ככה.

ככה זה. המזכירה של אבא שלי לקחה יום חופש, והיות שאני מובטלת ואין לי חיים, אבא שלי תימרן אותי לכניעה מוחלטת - נאלצתי לבוא ולהחליף אותה. יום שלם.

אז נכון שאני מתרוצצת במשרד הזה מאז גיל שנתיים, ובגיל 6 אף הקלדתי כאן במרץ על מכונת הכתיבה (זה מה שהיה. ואפילו אני זוכרת אחת לא חשמלית!) ומילאתי כל מיני קבלות ותעודות משלוח, אבל הרבה צמר מושחת זרם בחוות השיקמים מאז, ודברים השתנו פה. והבלאגן, כמובן, חוגג. כי המזכירה הקבועה היא, כמובן, מטומטמת, ומסתמכת יותר מדי על הזכרון שלה ופחות מדי על רישומים מסודרים.

ועובדים פה ב-QTEXT. זה, בכלל, הרגל שבי נשבעתי למגר בהקדם האפשרי. QTEXT. זה פשוט מגוחך. גם האלפון שלהם לא משהו, ואח"כ מתפלאים למה אני לא מוצאת פה אף שם. ככה זה, כשבשדה "שם משפחה" רשום שם החברה, ולהיפך.

בכל אופן, היום הזה משמש היטב כדי להזכיר לי למה אין לי סיכוי להחזיק בעבודה פקידותית יותר מ-8 שעות. בשל מצבי המובטל, חשבתי לא פעם להתחיל לשלוח קורות חיים למשרות שונות כמו מזכירת מנכ"ל ועוזרת אישית. טוב שלא עשיתי את זה, כי טעות חמורה מזו - אין ולא תהיה. אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, בטח לא כשאומרים לי "תשיגי לי" ו-"תעשי לי קפה". אני לא אוהבת לשמוע את הטון המתנשא של המתקשרים השונים (טון, שהפלא ופלא, מתחלף בשניה שהם מבינים שהם לא מדברים עם הפקידה הרגילה, אלא עם הבת של הבוס, היורשת לעתיד) ואני לא אוהבת להעביר שיחות ו/או לסנן אותן.

דווקא לא אכפת לי להקליד מכתבים, אבל אני פשוט לא מסוגלת להוציא מכתבים בסגנון שנראה לי מחורבן (בעיקר עיצובי, אבל גם תוכני), וכשאני עושה שינויים על דעת עצמי (אבוי לאוזניים השומעות!), שולחים אותי להחזיר את המצב לקדמותו. למה? ככה!

תשיגי לי. כוסאמק. 

וגם לא חוזרים אלי מאתמול, וזה מעצבן אותי עוד יותר.

ולא אכלתי כלום היום (אי אפשר להגיד שזה לגמרי רע...).

ולא התאמנתי כמו שצריך על התופים השבוע.

ואנשים עושים עלי פוזות. חברים, עאלק.

ואחרי זה שואלים אותי "למה את עצבנית".

אם תשמעו על רצח המוני באיזור תל אביב, זו אני. אפשר להזמין משטרה.

מילא זה שפיטרו אותי מהעבודה... מילא לגלות שאולי שיקרו לי בקשר לסיבה... אבל לראות שהזונה עם הבלוג ממשיכה לכתוב על כמה שהיא מאושרת שפיטרו אותי... זה פשוט כל כך מגעיל. כל כך דוחה ולא אנושי. אחת שעזרתי לה לפחות פעמיים ביום עם המחשב או עם משהו שהיא לא הצליחה לפתור. אחת שהעיזה לבקש ממני טרמפ הביתה, למרות שהיא לא סובלת אותי. וגם אם אתה שונא מישהו, איך אפשר לשמוח לאידו של אדם שפוטר, ועוד עם המצב הכלכלי הנוכחי?

אני לא יודעת, אולי זו אני המשונה. אני, אם יש מישהו שאני ממש מתעבת, אני לא ארצה ממנו כלום. כלום, Never Ever. אפילו לא גפרור, אפילו לא בדל חוט. ככה זה, עניין של גאווה, או כבוד. אם אני כבר שונאת מישהו, אני לא ארצה להתקרב אליו בשום צורה שהיא, לא ארצה להרגיש חייבת כלפיו.

אבל היא ממשיכה.

=-= נשימה עמוקה =-=

אני מאמינה באמונה שלמה, שאנשים העושים לי רע, הרוע חוזר אליהם, אלף מונים. זה קרה לי המון פעמים בחיים שלי, וזה רק עניין של זמן. הרוע מאחורייך. שמעת? הוא לא רחוק ממך. אני לא צריכה לעשות שום דבר. הוא כבר ישיג אותך ויתן לך את המגיע לך.

What ever you send out, comes back three times three.

מילא שאני יצאתי סדאם חוסיין, אבל עכשיו לגלות גם שהשרץ, עוכר ישראל, הרוצח המסואב יגאל עמיר (ימח שמו ושם זכר-זכרו) רוצה להתחתן עם איזו קוזינה אמריקאית?!

לאן העולם הזה מתדרדר? למה שמישהי תרצה להתחתן עם הדבר המטונף הזה? והיא עוד דוקטור לפילוסופיה, השם ירחם. לא קראת קצת על המוסר, נגיד? אוף. אין לי כוח לשנינויות. זה פשוט מעצבן ברמות קשות. למרות הכל, החלאה הזה, הרוצח המתועב ביותר, חי, נושם, רואה טלוויזיה, גולש באינטרנט ועכשיו גם מתחתן. למה שלא יחיה באושר ועושר, וזהו? אולי שמישהו ישים לו פרחים טריים בתא הכלא כל בוקר?

פרחים. הייתי שמה לו פרחים על הקבר שלו. ויפה אמר יוסי שריד, איש מתון בדרך כלל: "הייתי יותר מרוצה לו הזמינו להלווייה של יגאל עמיר ולא לחתונה שלו. קללת עולם על הרוצח, על כלתו ועל זרעו".

ואני מחרה-מחזיקה אחריו: כוסאמא של אבא שלו, שלו ושל מי שהביאה אותו לעולם, הבת שרמוטה הזו. פאקינג שיט.

זה היה התקף עצבים מתקדם. בלי התנצלויות.

קודם כל, אני צריכה להתרגל לזה שהמשכורת נכנסת ב-10 בחודש, ולא ב-1. זה חדש לי, ולמרות שזה לא ממש משנה, זה קצת מעצבן אותי.

דבר שני, אני צריכה איכשהו לבלוע את העובדה, שמכיוון שלא התחלתי לעבוד בעבודתי הנוכחית ב-1 לחודש הקודם, אלא כמה ימים לאחר מכן, לא קיבלתי את משכורת החודש המלאה, כי מחשבים את המשכורת מה-1 בנובמבר עד ל-1 בדצמבר. זאת אומרת, שבפועל אני עובדת יותר מחודש, אבל קיבלתי משכורת רק על שלושת רבעי חודש. וזה מעצבן אותי גם כן.

ועוד מעצבן אותי, שאני מתחילה להרגיש שהמשכורת הזו לא ממש מכירה בערכי, ונמוכה מדי לכמות העבודה וההשקעה שאני שמה פה.

ומעצבן אותי שאומרים לי שאני צריכה להגיד תודה, כי המצב בשוק גרוע. כוסאמק על התודה. אני יודעת בדיוק איפה עובר הגבול שבין "מצב קשה" לבין "ניצול".

לא, אני לא מרוצה. ממש לא.