נחמד, ארץ בראשית, סרטו החדש של צלם הטבע משה אלפרט. אני לא חובבת גדולה של סרטים ישראלים, אבל סרט טבע ישראלי הוא בהחלט סיבה למסיבה. נכון שאין לנו פה חיות אקזוטיות במיוחד (אם כי נמר גם נחשב), אבל טבע יכול להיות מרתק גם ברמת הנמלה או היעל המצוי, ותמיד יש מה לראות.
ארץ בראשית מנסה לספר סיפור של כמה דמויות מובילות - עדר יעלים במדבר, זוג זאבים בצפון וצמד חתולי ביצות חמודים להפליא באזור הכינרת ואגמון החולה. בין לבין יש שלל סצינות לא קשורות, ולמרות הניסיון ליצור נרטיב סביב עונות השנה, התוצאה קצת מעייפת ולא מצליחה להיות מודבקת היטב.
הסרט מתחיל קצת חלש ומסטיקי, עם הרבה צילומי נוף ושקיעות, שמזכירות קצת מצגת שקופיות מעייפת. בהמשך יש יותר נוכחות של בעלי החיים, אבל כמעט תמיד יש תחושה שהסצינות חתוכות קצת יותר מדי ולא מספרות את הסיפור המעניין באמת. בהרבה מקרים אין קריינות שמסבירה מה רואים, ולמרות שזה נחמד לתת לתמונות לדבר בעד עצמן, לפעמים הן לא עושות את העבודה כמו שצריך. בחלק מהמקרים זה נותן תחושה ממש מוזרה - למשל, בסצינה מושלגת מוצג שועל מרשים, שנראה שמחפש מה לאכול. קאט לציפור כלשהי שמקפצת על השלג (חוגלה?). קאט לשועל נועץ מבטים מזרי אימה. מן הסתם יש כאן ציפייה לראות את השועל דופק איזה ביס לציפור, אולי איזה מרדף או לפחות זינוק קטן, אבל פה זה נגמר - שועל, ציפור, שועל ועוברים לסצינה הבאה. זה קורה לא מעט במהלך הסרט וזה קצת מבעס.
הליווי של צמד הזאבים וחתולי הביצות בהביאם דור חדש לעולם הוא חמוד להפליא, בעיקר בזכות גורי הזאבים והחתלתולים המקסימים. הקטע הכי מצחיק בסרט, לדעתי, כולל חתול סקרן וסרטן שמזכיר בהתנהגותו את הסרטנים מ"נמו". ממש סרטון יו-טיוב בהתהוות. הדרמה של עדר היעלים מרתקת וקורעת לב - החיים לא קלים במדבר.
אהבתי את ההשתעשעות של פס הקול - קלוז אפ של חלזונות בגשם מלווה בסאונד של מורס וחייזרים, וכשהזיקית מזיזה את העיניים יש רעש מכני כמו של רובוט. כל מיני דברים חמודים שכאלה. גם המוזיקה לא רעה, אם כי אחינועם ניני לא נמנית על הזמרים האהובים עליי.
הקריינות של ירון לונדון נחמדה מאוד. לטעמי היה כדאי לקריין יותר - בהרבה מקרים רואים נופים מרשימים, זרימה עזה בנחלים לא מזוהים או בעלי חיים שלא כולם מזהים, ואין הסברים או קריינות בכלל.
כצוללת מושבעת וחובבת ים בכלל, היתה חסרה לי התייחסות לחופים, לים ואולי אפילו לנוף התת-מימי. אולי בסרט הבא.
בסך הכל, ארץ בראשית הוא סרט נחמד מאוד, אם כי דרוש לו הרבה ליטוש בשביל שיהיה סרט טוב באמת.
אגב, טרדו את מנוחתי במיוחד השמות הנוראיים שהוענקו לחיות הטרף הישראליות. הזאבים היו אלון ונופר (מי אמר זוג מרמת אביב ג'?), ליעל הראשי ועז הנפש קראו רותם (בעיית זהות מינית?) ואילו חתולי הביצות נקראו גל ועומר (נסו לקרוא לחתול שלכם גל, נראה מה הוא יעשה לכם). טוב שלנמר לא קראו מיצי.
כחובבת טריוויית סרטים ידועה, אני מאוד אוהבת לזהות שחקנים עלומים למחצה, ולהיזכר באיזה סרט הם עוד שיחקו - רצוי תוך כדי הצפייה עצמה.
יש את הפרצופים האלה, של שחקני אופי זוטרים יחסית, שהופיעו בהמון סרטים. אנחנו מכירים את הפנים שלהם, ולפעמים אפילו זוכרים שהם שיחקו בסרט שראינו לא מזמן, אבל מאוד קשה לשים את האצבע במדויק על השם והתפקידים שהם עשו. בזכות אתרים כמו imbd אפשר לנסות ולאתר את השחקנים, אבל לא תמיד זה קל.
אתר חביב מאוד ריכז רשימה ויזואלית של שלל פרצופי שחקנים מוכרים שכאלה, שתסייע לכם לאתר את ההוא, נו, זה ששיחק בזה.
רק אחרי שסיימתי לראות את "ג'ולי וג'וליה", והלכתי לחטט קצת אינפורמציה על הסרט ועל ג'וליה צ'יילד, הבנתי שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי. כלומר, ידעתי שהסרט מספר את סיפורה של ג'וליה ציילד, בשלנית אמריקאית מיתית, אבל לא ידעתי שבאמת יש בלוגרית מניו יורק, שפצחה לפני כמה שנים בפרויקט ג'ולי/ג'וליה, ושאכן בישלה את כל המתכונים מהספר של צ'יילד.
"ג'ולי וג'וליה" הוא סרט מקסים וכיפי, שמיועד למי שאוהב אוכל, מריל סטריפ וסצינות שבהן רואים אנשים כותבים בלוגים. זה גם סרט שאסור בשום פנים ואופן לבוא אליו רעבים, שהמילה "חמאה" חוזרת בו בתדירות של התקף לב ושיוצאים ממנו בהרגשה שהכל אפשרי.
הסרט מדלג בחן רב משנות ה-50 לתחילת שנות ה-2000. בצד אחד של מנהרת הזמן - ג'וליה צ'יילד מגלה את פריז ואת האוכל הצרפתי (והרבה חמאה), ומתחילה לכתוב ספר על בישול צרפתי, בתקופה שאף אחד בארה"ב לא יודע מה זה בכלל. בצד השני - ג'ולי, בחורה צעירה ולא מפוקסת, מבשלת להנאתה ומתחילה לפצוח בפרויקט להפגת השעמום - לבשל את כל המתכונים מהספר של צ'יילד, ולכתוב על זה בבלוג.
מריל סטריפ מדהימה כהרגלה. הסתכלתי ביו-טיוב על קליפים עם ג'וליה צ'יילד - סטריפ הצליחה ללכוד את הדמות של הבשלנית האגדית ברמות דיוק מופלאות. הסיפור של ג'וליה צ'יילד מעניין בלי שום קשר לג'ולי עם הבלוג. צ'יילד התחילה את הקריירה שלה בגיל מאוד מאוחר יחסית, החליטה שהיא כותבת ספר והקדישה לכך כמעט 10 שנים מחייה - ורק אז פרצה לתודעה. ואת כל זה היא עשתה בלי הרבה היסוס, עם המון חן ושמחה ובלי פחד של "מה יגידו עליי" - פשוט מתוך האהבה שלה לאוכל, לחיים ולחמאה.
הדמות של ג'ולי, החברות הביצ'יות שלה והבעל החנבעץ שלה הרבה פחות מעניינים, אבל יש לה חתול ג'ינג'י - שזה כבר יתרון גדול בעיניי.
אפשר לראות קווי דמיון מסוימים בין שתי דמויות מעניינות ששיחקה סטריפ לאחרונה - ג'וליה צ'יילד ומירנדה פריסטלי, העורכת הדמיונית והמרושעת של מגזין אופנה בסרט "השטן לובשת פראדה". הדמויות לכאורה שונות - צ'יילד היא אישה סימפטית וחביבה, שכולם אוהבים. מירנדה שנואה על כולם, העובדים שלה מפחדים ממנה ואין לה ממש חברים. מצד שני, שתיהן נשים חזקות ומיוחדות, בתפקידים בלתי שגרתיים, שהיו מוכנות לעשות כמעט כל דבר בדרך להשגת המטרות שלהן. פריסטלי ויתרה בדרך על חיי משפחה נורמליים, אבל צ'יילד זכתה גם בבעל תומך ואוהב (לפחות על פי הסרט), שליווה אותה בלי לחשוב פעמיים בדרכה המוזרה משהו.
אין ספק שזה סרט בנות, אבל זה לא דבר רע. זה סרט שעושה תיאבון, חשק לבשל וחשק לכתוב ולהיות יצירתיים. והוא בעיקר משמח ומעורר תקווה - אף פעם לא מאוחר מדי למצוא את עצמך, מסתבר, ואף פעם לא מאוחר להגשים חלומות - במיוחד אם הם טובלים ברוטב הולנדייז עשיר בחמאה.
הפוסט המשובח הזה ריכז 10 סרטונים מגניבים, הכוללים את הרגעים הטובים ביותר של סאשה ברון כהן בדמויותיו השונות - בוראט, ברונו, עלי ג'י וגם כעצמו.
הנאה מובטחת למעריציו של סאשה. רק חבל שהסרטון המוצלח ביותר, הקרב בעירום מבוראט, לא ניתן לצפייה מחוץ לארה"ב. לא נורא, מי שראה את הסרט ממילא לא יכול לשכוח.