הם היו גדולים. שבעת המופלאים, בתוספת נגנים מלווים ומסכי וידיאו עם אנימציות מגניבות, הזכירו לי ולעוד אלפי אנשים, שלא סתם היתה התנפלות על הכרטיסים, וההתלהבות לא היתה מזויפת.
ההופעה של כוורת היתה כיפית, מרגשת ונהדרת, בלי רגע אחד משעמם. השירים נבחרו בקפידה, עם העליות והירידות בקצב בדיוק במקומות המתאימים. זה נכון שהם כבר לא ילדים, אנשי כוורת, אבל הם נתנו שואו מעולה, אנרגטי ושמח, למרות הפציעות והבעיות. הם עשו את המוזיקה שלהם כאילו זו לא הפעם המיליון שהם שרים את השירים האלה, והם עשו את זה באהבה. והקהל החזיר להם טונות של אהבה - בשירה, ריקודים, כפיים והמון המון שמחה כללית. זה לא שאני יושבת בבית ושומעת כל היום כוורת, אבל הופתעתי לגלות שאני מכירה את המילים כמעט בכל שיר, כולל כל הניואנסים של המערכונים.
(הסרטון לא שלי, אבל משקף יפה את השמחה והקהל הנהדר)
היה כיף בהופעה של כוורת, והרבה גם בזכות הקהל עצמו. מי שרגיל לקהל בהמי, דוחף, אגרסיבי ומגעיל, היה זוכה להלם רציני בבריכת הסולטן. אלפי אנשים זרמו בשקט ובשלווה למקומות שלהם לפני ההופעה. אף אחד לא קילל, דחף, צעק או התעצבן. כולם עמדו בתור לדוכני המזון והחולצות בשקט ובנימוס. היה תור ארוך לשירותים, וכולם עמדו בו בנחת, בלי להתלונן ולהתעצבן. במהלך ההופעה, כשחלק מהקהל התקרב לבמה והתחיל לעמוד במעברים כדי לקפץ בזמן השירים, אף אחד לא נחנק או נדרס. כל אחד קיבל את הספייס שלו, ביחד עם מחיאות הכפיים והשירה האדירה. בדרך החוצה, בפקקים מהחניון - אף אחד לא צפר או התפרע. האמת? הופתעתי.
ההופעה הזו נתנה הצצה קצרה מאוד לאיך יכולה להיראות המדינה הזו, באמת, לו לא היתה נגועה בברוטליות וערסיות. אנשים מכל הגילאים ומכל הארץ, באים להופעה של להקה ישראלית. שרים קצת, רוקדים קצת, מוחאים הרבה כפיים, נהנים, הולכים הביתה. בלי אלימות, קללות או איומים, בלי משטרה ובלי בלאגן. ערב של כיף ונוסטלגיה והרבה הרבה שמחה. הלוואי עלינו עוד כאלה, ובשפע.
בשנת 2000, ביצעה כוורת מופע איחוד מיוחד בהיכל התרבות, לטובת גיוס כספים עבור טיפולים רפואיים ליצחק קלפטר. הלכתי להופעה עם אבא שלי. היה מדהים ומרגש. אחרי אחד הסולואים של קלפטר, הקהל עמד על הרגליים דקות ארוכות ומחא כפיים בלי להפסיק - באהבה, בכבוד, בשמחה, ברצון טוב ובאיחולי החלמה מכל הלב. זה היה רגע מלא עוצמה שאזכור עוד הרבה שנים.
לקראת סוף ההופעה, למרות שהיה מדובר בהיכל התרבות המעונב-משהו, הקהל עזב את המושבים והתקרב לבמה כדי לרקוד. גם אני. מצאתי בסך הכל שני קליפים מההופעה הזו ביוטיוב, אחד מהם הוא השיר "הורה היאחזות", בו הקהל התחיל לזרום לכיוון הבמה. כולם רקדו ביחד. אף אחד לא דחף, קילל או התעצבן. הכל היה כל כך שמח ונעים, ועם זאת - מלא אנרגיה ומחשמל.
אני זוכרת את הרגעים האלה, ואני אפילו זוכרת מה לבשתי ואיפה עמדתי. ותאמינו או לא, רואים אותי לשנייה וחצי בדיוק, בחלק התחתון הימני של הקליפ - ב-2:17. כן, זו אני, מקפצת ביחד עם כולם. מן רגע כזה בחיים, של שמחה וריקודים.
עוד פחות משבועיים, כוורת מתחילה במעין סיבוב הופעות קצר, וכנראה אחרון. אני לא יודעת אם יהיה אפשר לרקוד בבריכת השולטן, אבל אני בטוחה שיהיה כיף.
אחד הז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי הוא דראם אנד בייס (Drum and Bass). למעשה, D&B וג'אנגל, ז'אנרים שמאוד קרובים זה לזה, הם סוג המוזיקה האלקטרונית היחידי שאני אוהבת.
גיליתי את הדראם אנד בייס בשנות ה-90. למעשה, אני זוכרת בדיוק מתי זה קרה, ואיך - רגע נדיר שבו פתאום אתם מוצאים את עצמכם מגלים משהו חדש לגמרי, שהופך תוך שנייה לחלק בלתי נפרד מכם. לא מוזיקה ש"צריך ללמוד לאהוב" או "לתת לה כמה השמעות". משהו שישר עושה לכם "בום!" ואין משם דרך חזרה.
זה קרה לי בדיסק סנטר, בדיזנגוף סנטר, כשזו עוד היתה חנות ענק שוקקת והומה, מחולקת למדורים שאין בשום מקום אחר, ועם סטוק בלתי נתפס של דיסקים מכל הז'אנרים. דיסק סנטר תמיד היתה מלאה בפריקים של מוזיקה מכל הסוגים, כולל כאלה שרוצים את הדיסק האחרון של יהורם גאון. בתקופה הקסומה והקצרה הזו של שנות ה-90, כשדיסקים נכנסו למיינסטרים ושנייה וחצי לפני שהמציאו את נאפסטר, ביזבזתי שם חלקים נכבדים מממוני (יותר נכון, מהממון של אבא שלי). כמעט אף פעם לא באתי עם מטרה מוגדרת. פשוט באתי לגלות מוזיקה חדשה. וישנה.
אני זוכרת את עצמי מדפדפת בדיסקים באיזה מדף. בחנות תמיד היתה מוזיקה בווליום גבוה, כמובן, אבל לא תמיד שמים לב למוזיקת רקע. ואז, מתוך שנייה של שקט בדיסק המתנגן, התחיל טרק שמייד התיישב בתוך הלב המוזיקלי שלי. לא, לא הכל נעצר. אני דווקא זוכרת שפתאום התחלתי לרקד קצת, ובעוד הבס שוטף אותי בגלים נעימים במיוחד, תפסתי את המוכר הקרוב ביותר ושאלתי אותו מה זה הדבר המטורף הזה, שמתנגן לו ככה בלי פיקוח באוויר.
קיבלתי לידיי דיסק כפול של דראם אנד בייס, עטוף בצבעים ורודים פסיכודליים, שהפך להיות פסקול משמעותי מאוד בחיי המוזיקליים. בקיצור, הקשבתי לו כמעט כל הזמן, ובעיקר ביליתי איתו זמן איכות במכונית שלי, שם היה לי הכבוד ליהנות ממערכת מוזיקה משובחת במיוחד. ספציפית, היה מדובר ב-Atmospheric Drum and Bass, משהו שמתגלגל בעדינות יחסית על האוזן, אבל עדיין מלא בבסים ובתופים בדיוק במינון הנכון.
כמו הרבה דברים טובים בחיים, זה לא נמשך הרבה זמן, כי גנבו לי את האוטו, וביחד איתו גם את סט הדיסקים האהוב שלי (שלא לדבר על חרמונית וטלפון נוקייה תכול). עם הזמן, שיחזרתי חלק מהאבידה, אבל את הסט הוורוד והאהוב לא הצלחתי למצוא שוב.
במוזיקה אלקטרונית יש שפע מטורף, גם בתת-הז'אנרים הכי איזוטריים. בשנים שעברו מאז שנגנב הדיסק, שמעתי המון טרקים, אוספים ומיקסים ממיטב האמנים, מצאתי את הנישות והדי-ג'ייז האהובים עליי וגיליתי עוד ועוד רבדים במוזיקה הזו. היה אפשר לחשוב שאני אשכח מהאוסף המיתולוגי הזה, אבל לא שוכחים אהבה ראשונה (וורודה).
מדי פעם ניסיתי לחפש את האוסף האבוד. הבעיה היתה השם הגנרי שלו - Atmospheric Drum and Bass, שהוא גם שם כולל של תת-ז'אנר במוזיקה הזו, ובעובדה שלא זכרתי פרטים מזהים נוספים שקשורים אליו, מלבד העובדה שהעטיפה ורודה וזוהרת. בקיצור, למרות חפירות בכל מאגרי המוזיקה - החוקיים והלא חוקיים, לא הצלחתי למצוא את האוצר.
עד היום.
במהלך דיון בלתי קשור בעליל ב-reddit, נסחפתי לשרשור תגובות קצר בנושא טרק ספציפי מהדיסק המדובר, שכולל סימפולים מהסרט "חולית" (עוד סיבה לאהוב את האוסף המרהיב הזה. פאקינג סימפולים מ"חולית"!). החלטתי לנסות לחפש אותו בשנית. חיפושי טקסט ביו-טיוב העלו חרס (וגם כמה מיקסים די טובים של דראם אנד בייס, להאזנה בהזדמנות). ידעתי שאזהה את הדיסק ברגע שאשמע כמה תווים ראשונים, אז הקלקתי והקלקתי על כל כותרת שנראית לי רלוונטית, לחצתי פליי שוב ושוב - והתאכזבתי.
ואז היתה לי הארה - אני אמנם לא יודעת כלום על האוסף, אבל אני יכולה לזהות את עטיפת הדיסק בעיניים עצומות למחצה! מייד עברתי לחיפוש התמונות של גוגל, מה שגילה לי את הפרט המשמעותי ביותר על הדיסק הזה - מיקסס אותו אמן בשם Aphrodite.
מכאן, הדרך בחזרה ליו-טיוב היתה קצרה. האוסף נמצא שם במלוא הדרו ואורכו, סרטון אחד ארוך לכל דיסק מהסט. והנה הוא, אהבת הדראם אנד בייס הראשונה שלי, עם טעם ורוד-מתוק, וכמה מהטרקים הטובים ביותר שאי פעם שמעתי.
אם אתם סקרנים לדעת איפה היתה הנקודה שבה נשביתי בקסמו - הרי היא כאן.
הרבה פעמים, שיר ישן ומוכר מחזיר איתו מיידית גם זכרונות ואסוציאציות, מצבים ורגשות. באופן מוזר, ההאזנה למוזיקה הזו עכשיו לא מביאה איתה מראות ותחושות מאותה תקופה, אלא רק זכרונות של עצמי, נשטפת במוזיקה ונהנית מכל רגע. כמו עכשיו.
אין משהו דרמטי בסרטון הזה, האמת. גם לא חיות פרא של ממש. רק פרות.
הפרות הללו זוכות פה להופעת ג'אז קצרה (אוכלות חינם שכמותן), ונראה שהן די בעניין.
נראה שמתחיל להסתמן טרנד של אמנים המנגנים עבור חיות. זה התחיל בלהקת מריאצ'י שמנגנת לבלוגה. מי יודע איפה זה ייגמר? הפילהרמונית תיתן הופעה לחתולים? המממ, זה דווקא לא רעיון כזה רע. ובכן, לא משנה. הנה מריאצ'י מופיעים בפני לווייתן בלוגה:
"הכעס הוא מתנה", לוחשים לנו Rage Against The Machine (להלן, Rage או RATM), שנייה לפני שהם מתפוצצים בזעם של גיטרות, תופים ובס, בשיר המצוין Freedom.
וכך, תוך כדי הליכה לבנק עם האוזניות באוזניים והמוזיקה מנגנת, שמתי לב שלמרות השנים, המוזיקה האקלקטית שצברתי בהן, הטעמים החדשים שפיתחתי והעובדה שאני כבר לא קצרת פיוזים כמו פעם (עד שמעצבנים אותי, כמובן), אני עדיין תמיד חוזרת לשלוש להקות מאוד עצבניות - נירוונה, Rage ופרודיג'י.
שנות התשעים היו מלאות בכעס, לפחות בשירים שאני שמעתי. ולא צריך להרחיק לכת לטראש מטאל כמו Anthrax, מגה דת' והחבר'ה. גם בלי דיסטורשן מופרע מאוד בגיטרות ואגרסיות מתפרצות, אפשר היה למצוא את הכעס והכאב בפסקול שליווה את שנות ה-90 שלי ושל עוד הרבה אחרים.
Rage Against the Machine צעקו כנגד עוולות חברתיות, נגד השלטון, התאגידים, המסחריות ובכלל נגד המכונה, האיש והסמכות; נירוונה צעקו נגד הכאב האישי של הבלתי שייכים, הדחויים, שבורי הלב שלא מוצאים את מקומם בעולם; פרודיג'י צעקו כדי לעשות רעש ובלאגן ואלקטרוניקה שלא היתה קודם - ואי אפשר להחמיץ את האגרסיביות והעצבים בשירים שלהם.
הם ממש צועקים בשירים שלהם. הם מוציאים את הקרביים ושופכים את הדם, כי מבחינתם אין דרך אחרת להביע את הכעס. היום, הכעס הזה התחלף בדיבור המשומן של ההיפ-הופ (קללות והכל) ובסוכר של הפופ והדאנס. גם צמדים כמו Blackalicious המשובחים, שמעבירים מסרים מעולים בשירים שלהם, עושים את זה בנועם ובחלקלקות, בווייבים טובים, בעדינות. אמנים כמו אמינם אולי צועקים, אבל מרוב שנאה וקללות נגד אמא שלו, המסרים קצת הולכים לאיבוד, אם בכלל היו כאלה מלכתחילה.
Rage מזוהה בעיקר עם השיר הזה, Killing in the Name, שמעבר להיותו משובח, מכיל את אחת השורות שמתבגרים הכי אוהבים לצעוק: "Fuck you, I won't do what you tell me". זה אולי נשמע כמו מרד נעורים בלירה וחצי, ותירוץ להכניס את המילה Fuck כמה שיותר לשיר כדי להפכו לפופולרי, אבל אם מקשיבים לשאר המילים, יש שם מחאה אמיתית, וכאמור - הרבה הרבה כעס. גם היום, בעידן הפופ המתקתק שמתחנף לאוזן ולא מציק לאף אחד, בעידן שבו גם ההיפ-הופ הפסיק למחות והפך למשהו מלטף (אבל עם קללות), גם היום השירים של Rage תופסים ומביעים תסכולים שלא השתנו בכלל - נגד המיינסטרים, הקונפורמיות, הציות העיוור והסימום ההמוני שמונע מאיתנו למחות באמת נגד העוולות המתחוללות סביבנו.
נירוונה, מעבר לכך שהיו להקה שהצליחה לבטא במדויק את תחושת החוסר שייכות, הניתוק והדכאון של אותה תקופה (במשפט אחד: Well, whatever, never mind), ידעו גם לבטא מחאה וכעס נגד התעמרות בסביבה ונגד אטימותם וטפשותם של אנשים. In Bloom הוא דוגמא מעולה, במיוחד עם שורות כמו "We can have some more, Nature is a whore":
ופרודיג'י. אח, פרודיג'י - חלוצי הביג ביט האלקטרוני. הם בכלל לא היו צריכים מילים. הם רק היו צריכים חשמל, ואולי איזה משפט אחד ככה, ורק להראות את הפרצוף הפסיכוטי של קית' פלינט, וזהו. לא צריך יותר מזה. הם לא היו להקת מחאה או מסרים, וחלק מהשירים שלהם היו באמת חביבים וכמעט נעימים לאוזן, אבל ברוב המקרים המוזיקה שלהם פשוט נותנת בראש ברמה כזו, שברור שאין מאחוריה עננים ופילים ורודים, אלא הרבה קיטור שצריך לשחרר. רק צריך לראות את פלינט על הבמה והכל ברור (תבואו כבר לארץ, אינעל העולם):
הכעס הוא מתנה, אומרים לנו ב-RATM. הוא מתנה די נפיצה, אבל כזו שיכולה להיות מועילה. מתנה שעוזרת לנו להימנע מאדישות מסוכנת. הכעס הוא מתנה, מתנה שקיבלנו גם משלוש הלהקות הללו (ועוד רבות וטובות), מתנה שמזכירה לנו שמותר לכעוס, מותר להיות שונה ואחר, שכדאי להרים קול נגד עוולות, ושהכעס יכול להיות גם מנוע שמביא לשינוי - ולא רק תירוץ כדי להגיד Fuck you, I won't do what you tell me.
נ.ב. לא קשור בכלל: אם יש לכם יוזר בתפוז ובא לכם לפנק את ספייק בפרס של אוכל איכותי בתחרות שעושים שם, אז אתם מוזמנים להקליק כאן ולהצביע לתמונה שלו ושלי. תודה! :)
טוב, אין ברירה. אחרי ש-eln המליץ לי על הווידיאו הזה, מיד נתקלתי בו גם בכמה מקומות אחרים - סימן ברור לוויראלי המגניב של השבוע. Funk זה סגנון מוזיקלי שאני מאוד אוהבת, אבל פה זו בכלל לא הנקודה.
בחור מוכשר שנקרא קוטימן הפיק כמה קליפים כאלה, שבעצם מסנכרנים המון קליפים אחרים מיו-טיוב. משובח, מעולה, מקצועי ומגניב. הוא אמנם לא המציא את הקונספט, אבל בהחלט שיכלל אותו לרמה חדשה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
