הכותרת אולי נשמעת קצת מלודרמטית, אבל בשבילנו אכן מדובר באירוע מכונן. "עמירם", הפאב הקבוע שלנו ובכלל אחד המקומות האהובים עלינו, עומד להיסגר בסוף השנה, והפעם לתמיד.
פאבים ומסעדות נסגרים בתל אביב בכל שנייה נתונה, כך שזה אולי לא נשמע כמו משהו ששווה לכתוב עליו, אבל הפרופורציה מתחילה להיראות קצת אחרת, כשמבינים ש"עמירם" היה קיים כ-30 שנה. המילה "מוסד" לא מספיקה כדי לתאר את המקום, שלמרות שהתקיים עשרות שנים בפינה די קטנה בתל אביב, אין הרבה אנשים שמכירים אותו - בטח לא באופן אינטימי כמו המשפחה שלי.
"עמירם" הוא מקום של בירה ואוכל מהזן המשובח ביותר. זהו ביתה של מנת השרימפס הטובה ביותר ביקום הידוע לאנושות, גינס במזיגה מקצועית שאין בהרבה מקומות, אווירה נעימה ושקטה שמאפשרת גם לשוחח בין לגימה לביס מושחת, ותחושה של מקום שאף פעם לא נופל ברמתו. לא משנה כמה פעמים היינו, באיזו סיטואציה ומה אכלנו או שתינו - מ"עמירם" מעולם לא יצאנו מאוכזבים.
מן מקום שהקסם שורה עליו, "עמירם". קסם מהזן המוזר. קסם מהזן שמסתיר אותו מעיני המתבונן הרגיל. אנשים עוברים בפינה שמול אוסישקין (ז"ל) כל החיים שלהם, ולא שמו לב שיש שם פאב. אנשים יודעים איפה המקום, אבל אומרים "יש שם משהו בכלל?!". לא סתם משהו - פאב מהזן המשובח ביותר, שקיים כבר 30 שנה. ליחידי הסגולה הבודדים שהזמנתי לשם, הייתי צריכה להסביר לרוב כמה פעמים איך להגיע, כי רובם סרבו לעכל שאכן קיים מוסד קולינרי בפינה הזו.
רק יחידי סגולה הוזמנו, לא כי רציתי לשמור את "עמירם" בסוד, אלא כי לא כל אחד יכול להעריך את המתקבל שם. לא זול ב"עמירם". לא זול בכלל, ואפילו די יקר. אפשר לצאת משם בקלות ב-150 ש"ח לאדם, ואפילו יותר - אלה מחירים של מסעדות די יקרות בתל אביב, אם כי "עמירם" לוקח את רובן ככולן בסיבוב מבחינת תמורה-עבור-כסף וכיף באופן כללי. וניסינו. תאמינו לי שניסינו. דגמנו לא מעט מהמסעדות הכי נחשבות ויקרות בארץ - ותמיד חזרנו ל"עמירם", כשאנו מעריכים אפילו יותר את החוויה.
"עמירם" אולי נראה כמו איזה פאב קטן שהזמן שכח, עם פרסומות הרטרו לגינס שמצפות את כל הקירות, אבל ההקפדה על כל הפרטים הקטנים והגדולים - ממזיגת הבירה ועד איכות פירות הים והבצל הירוק - היא זו שעושה את המקום הזה למיוחד ומשובח להפליא. לא רק הבירה והאוכל, אלא גם הבעלים - עמירם ונורית - מארחים ואנשים נהדרים, שתמיד כיף לשבת איתם, לשתות, לדבר ולהחליף חוויות.
לא צריך אירועים מיוחדים כדי ליהנות ב"עמירם", אבל בכל זאת את כל ימי ההולדת שלי בשנים האחרונות (ועוד שלל מאורעות אחרים) חגגנו שם. וגם השנה, באיחור קל של כמה ימים, חגגנו את יום הולדתי ה-33 במקום - וככל הנראה גם את סעודתנו האחרונה בפאב שאנחנו כה אוהבים.
אני לא ממש צריכה את התמונות כדי לזכור את הצבעים, הריחות והטעמים של המנות הנהדרות, אבל בכל זאת הקפדתי לצלם כמה ממנות הדגל האהובות עלינו במיוחד - פלטת הירקות, המטוגנים ומנת הג'מבו שרימפס שאין כמוה בעולם. היה גם דג מלוח, אבל לא הספקתי לצלם אותו, ועקבותיו לא נודעו עד היום. תעלומה של ממש.
בצער רב התחלנו לחפש מקום אחר שישמש אותנו כפאב ברירת המחדל שלנו, אבל אנחנו יודעים שהסיכויים למצוא מקום כזה הם קלושים. זה לא מספיק למכור אוכל שעשוי מחומרי גלם יקרים, זה לא מספיק לדעת לבשל, זה לא מספיק לדעת למזוג בירה. צריך לדעת לעשות את הכל ביחד, וגם זה לא מספיק - צריך את האקסטרה, התוספת המיוחדת שהופכת מקום לכזה שתמיד רוצים לחזור אליו. אז נמשיך לחפש, אבל יש סיכוי טוב שלא נמצא. אחרי הכל, "עמירם" יש פאב אחד.
נחמד, הקונספט של "בורגרים", מסעדונת-מזנון אוכל מהיר, ברחוב הרצל 7 בתל אביב. המבורגרים - אבל קטנים. מיני המבורגרים שאפשר לאכול בווריאציות שונות - עוף, כבש, בקר, מרגז' וכו'.
מי שמכיר את מנת המיני-מי במוזס (שאותה מגישים רק על הבר) יודע שמדובר ברעיון מנצח - 3 המבורגרים בטעמים שונים, קטנים, שמאפשרים לטעום מכל העולמות וגם לצאת שבעים ומרוצים. לכן, כששמעתי על "בורגרים", החלטתי שצריך לבקר שם בהקדם.
המקום סימפטי וקטן, ונראה שעוד לא גמרו לחלוטין להעמיד אותו על הרגליים. הקירות לא צבועים עד הסוף ויש אווירה של סטארט אפ במקום. המחירים סבירים, אם כי מבעסת למדי ההתעקשות של בעלי המקום, כמו במקומות אחרים, לגבות מחירים גבוהים על שתייה. הזמנו, ידידי ואנוכי, את הדילים של הצהריים: הוא לקח 2 מיני בורגרים וצ'יפס (30 ש"ח) ואני לקחתי 3 המבורגרים וצ'יפס (38 ש"ח). בחרתי בטעמים עוף, כבש ובקר. כשהגענו, המקום היה ריק למדי. הגברת שלקחה מאיתנו את ההזמנות לא ממש הקשיבה לנו ונראה שהיא בשוק, בהלם ובריחוף באופן כללי - בהחלט לא מתפקדת ברמת יעילות נורמלית של מסעדת מזון מהיר מתוקתקת. ביקשתי שההמבורגרים שלי ייעשו מדיום ולא יגיעו אליי שרופים, אבל הבקשה נפלה על אוזניים ערלות. יותר נכון, היא לא נפלה על שום אוזניים, כי היה לי ברור שלא מקשיבים לי.
התיישבנו לחכות לאוכל, ובינתיים נכנסו כ-10 אנשים למקום. להפתעתנו, חיכינו די הרבה זמן להמבורגרונים שלנו. בעצם, כל מי שהגיע אחרינו, איכשהו קיבל את ההזמנה שלו לפנינו. התחלנו להתעצבן, ורצינו כבר לקום וללכת, אחרי המתנה של כ-20 דקות די מרגיזות. הגברת המעופפת בדלפק טענה שההזמנות "יוצאות אוטומטית מהמחשב" וככה היא עובדת. אין כמו להאשים את הטכנולוגיה. זה, כמובן, היה קשקוש - היה ברור שעובדים שם בחוסר סדר והיגיון, וקשה להם לעמוד בלחץ של יותר משני אנשים בכל רגע נתון. אבל, אמרנו, ניחא. העיקר שההמבורגרונים יהיו טעימים. או, במילים אחרות, כדאי שהם יהיו טעימים, כדי שנרגיש שהיה שווה לחכות.
אבל לא היה שווה. למרות מבחר רטבים נאה שהיה מספק לפחות חובב רטבים אחד שאני מכירה, הגשה חביבה בקופסת קרטון סימפטית וצ'יפס לא רע, ההמבורגרים עצמם היו מאכזבים נורא. קודם כל, הם הגיעו עשויים וול-וול דאן (כבר אמרתי שלא הקשיבו לי), או כמו שאבא שלי אומר: "הרגו את הבשר". הקציצות היו יבשות, מדכאות ודי תפלות: המבורגר העוף היה ממש נטול עסיסיות בסיסית ועם טעם מוגזם של עשבי תיבול לא מזוהים. המבורגר הבקר היה במרקם דיקט וכמעט נטול טעם. הכבש דווקא היה סביר יחסית בטעמו - אבל גם כן עשוי יתר על המידה ולכן לא מספיק טוב.
בקיצור, אנשי המסעדות בתל אביב, קונספט מגניב וחמוד זה לא מספיק. צריך גם שהאוכל יהיה טעים. ב"בורגרים" הוא לא היה טעים. מטר משם יש שווארמייה משובחת, פלאפל חצילים, אספרסו בר וגם בטא פיצה - כולן מסעדות מצוינות לג'אנק פוד של צהריים. עם כזו תחרות, המבורגר יבשושי, זערורי ככל שיהיה, הוא אינו סיבה מספקת כדי שנחזור לאכול ב"בורגרים".
חם, ולא רק בטבריה. חם בחוץ, בפנים ובכל מקום. קיץ ישראלי.
אחד המקומות החמים ביותר בסביבה, הוא כמובן פנים המכונית אחרי כמה שעות טובות בשמש. אי אפשר לנשום, אי אפשר לגעת בכלום ואפילו המזגן לא מוכן לדבר איתך בדקות הראשונות של הכניסה למכונית.
בעיתות מיתון, מצוקה וחום, זה הזמן לנצל את האנרגיה של השמש למשהו קצת יותר מתוחכם ממים חמים - עוגיות!
הבלוג הזה, שעוסק באפייה, החליט לבדוק האם אפשר לאפות עוגיות בחום הבלתי נסבל השורר במכונית כשהיא עומדת בשמש. התוצאה - עוגיות אכילות בהחלט. ואם הם שם, באירופה, ארה"ב או איפה שזה לא יהיה, הצליחו לאפות עוגיות במכונית, אני מניחה שבמכונית ישראלית אפשר גם להכין עוף צלוי שלם. הממממ, עוף צלוי...
הנסיינים השתמשו בבצק מוכן לעוגיות, אבל אפשר להכין משלכם. אם מישהו באמת מתכוון לנסות לאפות עוגיות במכונית - ספרו איך היה.
כן, אם חסרות לכם קצת פחמימות ובא לכם התקף לב - לכו על זה - פסטה מוקרמת היטב בקערת לחם לבן נטול ערך תזונתי. רק חסר קצת בייקון מלמעלה. אה, בעצם זה חלבונים. אולי קצת אבקת סוכר. כן, בדיוק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
