לפני ארבע שנים, נפטר טניסאי הצמרת הישראלי, ומאמן הטניס שלי - אלעזר "לזר" דודמן.

מאז לא עליתי על מגרש טניס, מכל מיני סיבות, ואני מאוד מתגעגעת לספורט הזה - גם פיזית וגם מנטלית. עבר הרבה זמן מאז שראיתי משחק, אני כבר לא מכירה את כל השחקנים בסבב ולא מעודכנת במה שקורה בספורט הזה יותר מדי.

עד שאחדש את ימי כקדם, הספקתי לעשות משהו חשוב אחר - להקים אתר לזכרו של לזר דודמן. כל החומרים באתר שייכים למשפחה של לזר, וסופקו לי על ידי שלושת בניו - דרור, גיל ורון. האתר, שעובד על וורדפרס, עוצב ופותח על ידי (The Shark Lady - מי שלא מכיר :) ), והוקם בהרבה הוקרה והערכה לפועלו של לזר, אגדת טניס אמיתית.

לזר דודמן

האמת, הפוסט הזה היה צריך להיכתב אתמול או שלשום, אבל לא היה לי זמן, וכוחות היו לי עוד פחות.

הגשם הרציני הראשון של השנה הזו היכה - איך לא - בדיוק 10 דקות לפני שהייתי אמורה לעלות על מגרש הטניס. כל הדרך לשם היה יבש. בפנייה האחרונה, כמה טיפות עשו שרירים על חלון המכונית. בשנייה שנכנסתי למועדון - חוכא ואיטלולה! שבר ענן סורר ומוטרף התנהג בדיוק כמו הגבר המצוי - התיישב על המגרשים, שפך את כל מה שהיה לו וברח כעבור חמש דקות.

את הנזק אי אפשר היה לתקן. העובדה שכיבו את כל האורות במועדון היוותה רמז דק - "לכו הביתה".

אז הלכתי. ולא היה לי טניס. היש שערורייה גדולה מזו?

היום, אגב, היה יבש. עד עכשיו. עוד מעט יש לי טניס. מעניין איפה יירד הגשם היום.

נ.ב. לא קשור במיוחד - הכלבים נובחים ומריירים והשיירה (על כל עגלותיה, הודה והדרה) עוברת גם עוברת.

אימון טניס חם:

ומה נותר ממני,

שלולית קטנטנה.

■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■

ובגירסת עדות הקלוואווין:

כוסאמ-אמ-רב-אבוק ערס הלחות המזוינת הזו,

של מי היה הרעיון המחורבן

לשחק טניס בחום הזה,

שיישרף חודש אוגוסט ומי שהמציא אותו,

ושתלך לאלף עזאזל העיר המזורגגת הזו ומזג האוויר שבה.

וזה לא לפי כללי ההאיקו, למי אכפת, תמצצו לי!

אני מרשה לעצמי לתהות בקול רם האם פיענחתי את נוסחת הפלא של אימוני הטניס, או במילים אחרות - האם גיליתי איך לא להתעלף במשך שעה וחצי של התעללות גופנית שהמאמן חסר הרחמים שלי מבצע בי.

ובכן, אלה המסקנות לאחר חודשים ארוכים של ניסוי וטעייה, 10 חוקי הזהב של רק האחת לטניס מוצלח ונעים:

1. לאכול משהו קטן בלבד לפני האימון, וגם זה לפחות שעתיים-שלוש לפני. רצוי לא שוקולד. פירות יבשים הולך לא רע וגם סתם איזו פרוסת לחם עם משהו (פסטרמה!).
2. קפה, והרבה. בדרך כלל אני מסתפקת בכוס קפה אחת ליום, אבל במקרים של אימון טניס כדאי ורצוי להרביץ עוד אחת, כשעה-שעה וחצי לפני האימון, ולא לקמץ בכמות הכפיות.
3. שינה: זו סוגיה מעניינת, אבל אני מקווה שהצלחתי למצוא את שביל הזהב. אפשר לנוח/לנמנם לפני האימון, אבל לקום לפחות שעתיים לפני תחילתו, ובכל מקרה לא לישון יותר משעה-שעה וחצי.
4. נעליים טובות ולא להתקמצן. מגרשי הטניס הורסים את הנעליים מאוד מהר, וצריך להחליפן בתדירות די גבוהה.
5. גופייה ולא חולצה בקיץ - הזרועות החופשיות עושות את ההבדל.
6. לשים לב לנשימה (זה בכלל טוב לחיים).
7. לחלק את הכוחות - לא להשתולל ישר בתחילת האימון, כי אחר כך בסוף אין כוח ועושים שטויות.
8. לנסות לשמור על ריכוז בכל מחיר.
9. מים במהלך האימון - אבל לא יותר מדי. רצוי מים קרים בקיץ.
10. לרקטה יש חשיבות עצומה. מי שמשחק טניס ברצינות, רצוי שישקיע המון תשומת לב בבחירת הרקטה המתאימה. ושימו לב טוב - אלה שהן הכי יקרות אינן דווקא הכי טובות.

כמובן שאני לא לוקחת אחריות, אל תנסו את זה בבית ובכלל - טניס זה לא טוב לברכיים.

אחרי כמה שיעורי טניס מקרטעים למדי, היום חזרנו לביצועים טובים מאד, כולל אס אחד במשחקון הלפני-אחרון, מכות פורהנד מדויקות, בקהאנד לווינרים וצרחות שלא היו מביישות את האחיות לבית וויליאמס. אפילו לא התעלפתי באמצע השיעור. בשלב מסוים אף הרהרתי ביני לבין עצמי, שאם סרינה וויליאמס, למשל (הס מלהגיד שאראפובה. אנחנו לא אוהבים רוסיות כוסיות ובלונדיניות. תנו לנו אותן - ואותם - שחורות, גדולות וקולניות), היתה בצידו השני של המגרש, הייתי לוקחת ממנה לפחות (!!!) נקודה אחת.

באמת, היו כמה אימונים לאחרונה שבהם שאלתי את עצמי "בשביל מה לעזאזל את טורחת עם החרא הזה" (שאלה טובה לחיים בכלל, במיוחד כשמעורב בסיטואציה חרא), ולא מצאתי תשובה הולמת. היה לי זיכרון עמום שבו אני אשכרה מצליחה לתת את הכדור כמו שצריך לחצי המגרש השני, אבל קול קטן ועקשני במוחי המהוה החליט שמדובר בפנטזיה שנמצאת רק בחלק מאד שאפתן אצלי בראש.

היום הוכחתי לעצמי שהכל אמת. אני יודעת לשחק טניס. אני רק צריכה לעשות את זה יותר. ואם אנשים מסוימים, שאת שמם וכינויים לא נזכיר (למרות שקיבלתי מהם אישור להשתמש בשמם המלא, דבר שכמובן לא יקרה), יזיזו את ישבנם ואת הרקטה שלהם ויבואו לשחק איתי, בכלל יהיה נחמד.

***

לא פלא שהיה לי הרבה מרץ ולא מעט אדרנלין בדם אחרי האימון, מה שהוביל לסיר ענק מלא מרק ומוזיקה (Rage Against the Machine שולטים, כבר אמרתי?) שמבעבע לו חרישית על האש, אחרי הרבה רעש וריקודים שעשיתי במטבח. הסלט מחכה לי כארוחת ערב מאוחרת. ובאמת כבר מאוחר, בקושי שמתי לב איך עבר הזמן. כי היום בעבודה, למשל, הוא עבר די לאט עקב כאב ראש קשה, עייפות ועומס רב.

***

לא, אין זמן לחופש עכשיו. יש כסף. אבל אין זמן. אני חושבת שכשיהיה זמן גם יהיה הרבה יותר כסף, ואז אני באמת מתכוונת לפנק את עצמי בצורות שערורייתיות. בינתיים הסתפקתי בקניית מכשיר DivX בשביל לראות פורנו ב-DVD בחדר ולא במחשב. הפינוקים הקטנים של החיים.

אז נכון שכבר מחצתי שני ג'וקים שלמים עם נעל בביתי בקט, אבל זה רק מפני שלא היתה לי ברירה. זה לא אומר שהם הפכו לאורחים רצויים או שאני מסתובבת ברחובות ומחפשת תיקנים להרוג.

הפעם הנבלות הסרוחות החליטו לפלוש למגרש הטניס שלי, ולערוך עליו חגיגת חרקים. באמצע אימון הסרוויס, שמצריך את הריכוז הגדול מכולם, פירפר ונחת לו מול הפרצוף שלי ג'וק גדול, שחור ומכוער. כן, זו אינה טעות. ג'וק שחור. וזה שהוא שחור לא עושה אותו יותר אטרקטיבי, תאמינו לי. היה נדמה לי שגם באיזו האחורי שלו יש איזה עוקץ גדול וחשוד, אבל לא היו לי תוכניות להרים את הבנזונה כדי לבדוק יותר מקרוב.

הטינופת נחת בדיוק ליד הבייס-ליין, לא רחוק מהמקום בו אני עומדת ומנסה נואשות לזרוק את הכדור כמו שצריך, בלי שהמאמן שלי יצעק "לא" מאיים בכל פעם שאני מתכוונת לחבוט בכדור כאשר הזריקה פחות ממושלמת. עם אחד עוד הייתי מוכנה להשלים איכשהו (שכנעתי את עצמי שזו בעצם חיפושית זבל גדולה ושחורה. עם חיפושיות אין לי בעיה), אבל אז התעופף עוד אחד ונחת באמצע המגרש.

"אני לא מוכנה להתאמן בתנאים האלה", אמרתי בקולי הסנובי הטוב ביותר, אבל את המאמן שלי זה לא הרשים יותר מדי. איך זה ירשים אותו? אם לא מפנים אותי על אלונקה באמבולנס, אין שום דבר שיפסיק את האימון. היתה פעם אחת שהקאתי את נשמתי לסל האשפה שבמגרש כי כנראה אכלתי משהו לא טוב לפני האימון. המאמן שלי הביט בי בשלווה עד שאסיים להוציא את חזה העוף המקולקל מהקיבה שלי, שאל "סיימת?" והמשיך להגיש לי כדורים כאילו אין מחר. אז ג'וקים? הצחקתם אותו.

בכל מקרה, הוא דחף אחד מהם קצת עם הרקטה, אבל המניאק האחר נמלט לחצי המגרש השני, עבר את הרשת והתנחל על אחד הקווים. שיהיה קונטרסט. ניסיתי בכל כוחותיי לכוון את הסרב ככה שיפגע בג'וק, אבל הסתפקתי בלעבור את הרשת - הישג מרשים לכל הדיעות, בהתחשב בעובדה שאני מאחרת בשבוע וחצי לכל כדור.

באמצע המשחקון אחד מהנבלות התעופף לי ישר מול העיניים. נסוגתי אחורה בבהלה, וכמובן שקולו הלועג של אבא שלי עלה לי בראש: "אויש, ג'וק? את מפחדת מג'וקים? את, עם כל האומנויות לחימה שלך, קמב"צית בצבא, גיבורה וג'וק אחד קטן מפחיד אותך?". וזה מהפה של אחד שמצטמרר כמו שפן קטן כשהוא רק רואה נחש. בטלוויזיה. כולם גיבורים גדולים, באמת.