ניר וגלי הם כוכבי פייסבוק רציניים מאוד. סרטוני האנימציה שלהם מבריקים, מצחיקים ומתמצתים את ההוויה הישראלית בצורה נהדרת וייחודית. מזכיר קצת את מ.ק. 22, רק קצת יותר מעודן.
אין חרק שאני שונאת יותר מיתושים. תנו לי זבובי בקר מפוטמים, רפרפים מטרידים, גמלי שלמה מגודלים - הכל הולך. אני אפילו אוהבת עכבישים ונהנית לצפות בהם. יתושים, לעומת זאת, הם מהשטן של הטבע. הם מרושעים, מתוחכמים ובלתי נלאים, ואי אפשר לנצח אותם. וכמובן, כמו לדרבי, גם ליתושים יש חוקים משלהם:
יתוש לעולם יחכה לרגע שבו אתם שקועים בשינה העמוקה ביותר האפשרית כדי לבצע את זממו.
החלק הראשון של הגוף שלכם שיתוש יעקוץ בלילה יהיה האצבע ביד שמאל. למה? כדי שתתעוררו, תגרדו בטירופים ותחשפו חלקי גוף מפתים ועסיסיים יותר.
בשנייה שתדליקו את האור כדי לאתר את המניאק המזמזם, הוא יתיישב על הפוסטר הכהה שתלוי לכם על הקיר, ויעשה קולות של בוב מארלי. בחיים לא תמצאו אותו.
עד שתכבו את האור ותנסו לחזור לישון.
כשתדליקו את האור בפעם השנייה כדי למחוץ את החלאה, תוכלו לראות אותו על התקרה. אם תקשיבו טוב (ותהיו ילדים טובים) תוכלו לשמוע אותו עושה לכם "נה נה, נה נה נה".
עכשיו תעמדו בפני ברירה - לעלות על המיטה, לקפוץ לכיוון התקרה ולנסות לרצוח את היתוש עם החולצה המלוכלכת מאתמול ואז להתעורר והלך הלילה, או לכבות את האור ולנסות להמשיך לישון, עד שהבן זנונים יבוא לזמזם לכם שוב באזון, ואז להתעורר והלך הלילה.
וידוא הריגה: כל עוד לא ראיתם גופה, או לפחות מריחה ממש טובה של דם על הקיר, הניחו שהיתוש עדיין חי ויחזור לנקום בכם על שניסיתם לחסל אותו.
אם הוא באמת מת, האח שלו יבוא לזמזם לכם באוזן בארבע לפנות בוקר, כדי להרוס את מה שנשאר מהלילה המחורבן שלכם.
קוטלי יתושים חשמליים קוטלים כל דבר מלבד יתושים, כולל את השפם של החתול שלכם.
היתושים לא יודעים שדוחה יתושים אמור לדחות אותם - והם מתנהגים בהתאם. תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מבזבזים איזה 40 שקל על טבליות מסריחות מקרטון.
כן, אני יודעת שמי שעוקץ זו בכלל הנקבה, אבל באמא שלכם, למי אכפת מהזכויות המגדריות של השרמוטה, כשהיא מזמזמת לכם באוזן בארבע לפנות בוקר?
לכולם יש אותן. גם לכם, אל תיתממו. שמעתי סיפורי זוועה מכל הסוגים והמינים. כל אלה שמעקמים את האף על אכילת ג'וקים בטלוויזיה, או על אכילת בשר בכלל, מתחזקים בעצמם כמה סטיות קולינריות מהסוג המביש ביותר. אני לא מדברת פה על אכילת פיצה קרה או כרסום שלוש חבילות במבה ברצף (עם קולה, ברור שעם קולה). אלה סתם קטעי זלילה. אני מדברת על הסטיות האמיתיות, כאלה שבדרך כלל לא מדברים עליהן בקול רם.
הנה חמש הסטיות הקולינריות שלי:
פסטרמה - העובדה שאני אוהבת פסטרמה היא לא סטייה בפני עצמה, כמובן. אלא מה, החיבה המוגזמת שלי לפסטרמה הפכה אותי לסוג של פסטרמה-פריק. אפילו שקלתי לכתוב בלוג שיוקדש כולו לפסטרמה. כן. בכל אופן, כמו שהבנתם, אני מאוד אוהבת פסטרמה. כל כך אוהבת, שאני יכולה לחסל חצי קילו בפרוסות, ככה בלי כלום, בזמן מאוד קצר. אני מכירה וטעמתי כל סוג פסטרמה אפשרי במעדניות (ואני כוללת כאן גם כל מיני מעושנים שאין בסופר, כמו שוק איטלקי, שינקן וכו'), ואני בהחלט יכולה לזהות פסטרמות על פי הטעם. סנדביץ' עם פסטרמה זה משהו שמאוד קשה לי לעמוד בפניו, אפילו כשאני שבעה. האמת היא שבשנים האחרונות התמתנה מעט צריכת הפסטרמה שלי, אבל זה עדיין מצרך חובה במקרר, שנגמר מהר מדי בדרך כלל.
קולה עייפה - אם אני כבר שותה, זה דווקא Zero, אבל אני תמיד אעדיף שיהיו בה כמה שפחות גזים. למעשה, בקבוק קולה פתוח הולך ומשביח מבחינתי - כי ככל שעובר הזמן, יש בו פחות בועות ויותר כיף לי לשתות. בגלל זה אני גם מאוד אוהבת את הקולה שמוכרים בכוסות בקולנוע. היא בדיוק בכמות הגזים המתאימה - סביר להניח שזה מפני שהיא מדוללת במים או משהו כזה.
דני עם גבינה - זו סטייה קולינרית שלא תיחזקתי כבר שנים, אבל היא עדיין קיימת. אמא שלי אשמה, כמובן. זו כנראה היתה הדרך שלה לדחוף לי מוצרי חלב בריאים. המתכון פשוט מאוד - גביע אחד של דני, חצי גביע של גבינה לבנה רגילה לחלוטין. מערבבים קצת (לא יותר מדי, שלא יהיה נוזלי) ואוכלים בכפית. לא לעשות קולות של הקאה. זה דווקא די טעים!
תערובת קציצות בלתי מבושלת - האמת היא שזה לא כזה ביג דיל. בסך הכל יש מאכל שנקרא סטייק טרטר, ולא אני המצאתי אותו. ובכל זאת, אני המשוגעת שיכולה לגנוב ביסים מזדמנים מתערובת הבשר, התבלינים והבצל שמונחת בקערה, עוד לפני הבישול או הטיגון. ובכלל, בשר שכבר כן בישלו אותו, אני מעדיפה שיהיה רייר. אבל זה כבר לא קשור.
בצק אפוי למחצה - זוהי בת הדודה של הסטייה הקודמת. בורקסים בתנור? משהו שיש בו בצק עלים? אם רוצים לשמח אותי, מומלץ לא לאפות עד הסוף (בטח לא שרוף או שחום, רחמנא ליצלן) ולהשאיר שיהיה קצת לא אפוי. זה בטח לא בריא בשום צורה, אבל זה טעים, וזה מה שחשוב.
הקוראים הנאמנים מוזמנים לחלוק איתנו את הסטיות הקולינריות שלהם. אל תתביישו, כולנו באותה קערה.
בלונדינית אחת החליטה שבא לה לדוג בקרח, כמו אסקימואית, או משהו. הלכה, קנתה חכה, קנתה משור לניסור קרח, מצאה אגם מגניב, התיישבה על שרפרף והתחילה לחצוב חור בקרח, כדי שיהיה לה איך לתפוס דגים.
הבלונדה מנסרת, ופתאום שומעת קול נישא ברמה ועמוק יורד אליה מן השמים ואומר "אין דגים מתחת לקרח!".
הבלונדינית נבהלה עד עמקי נשמתה, אבל התעשתה, זזה למקום אחר על הקרח, ניערה את שערותיה וניסתה שוב לנסר חור בקרח. ושוב, כמו קודם, התגלגל לעברה הקול המפחיד מן השמים: "אין דגים מתחת לקרח".
מפוחדת באמת, הבלונדינית זזה ממש לקצה המרוחק של השטח הקפוא, שתתה קצת מהתרמוס עם השוקו, ושוב התחילה לנסר את הקרח, בניסיון לחצוב בו חור. וגם הפעם, הפתעה-הפתעה, נשמע קול מאיים מן השמים: "אין דגים מתחת לקרח!!!".
הבלונדה, כבר על סף התקפת לב, הרימה את הראש ולחשה ביראה: "אלוהים? זה אתה?".
אחרי שהפנמנו ששרה סילברמן מזיינת את מאט דיימון (אשריה וטוב לה), נותר רק לשאול את מי מזיין ג'ימי קימל. התשובה מצחיקה עד דמעות וכוללת מצעד סלבריטאים שלא מבייש בלוקבאסטר הוליוודי. פנו לעצמכם 6 דקות: