הרבה דברים למדתי מהסבתות שלי, זכרונן לברכה, גם אם באופן עקיף - דרך הסיפורים של אבא ושאר המשפחה. יש די הרבה פתגמים, משפטים ודברי חוכמה שאמרה בזמנה סבתא שלי ז"ל, רבקה. חלקם מצחיקים, חלקם ארכאיים וחלק ניכר מהם נכונים גם במאה ה-21, ומשמשים חלק מהמניפסטו המשפחתי, וגם זה האישי, שלי, המוביל אותי בנבכי החיים.

אחד המשפטים הכי שגורים בפיו של אבא שלי, משפט שלמד מסבתא רבקה, הוא: "תתנו, תתנו, תתנו - ושלא יתנו לכם".

זו אמירה שמגלמת בתוכה שתי אמירות חשובות: האחת - שלא תצטרכו לנדבה לעולם, שתמיד יהיה לכם לתת ולא תצטרכו לבקש. השנייה, שמוכרת לכל עם ישראל, היא פשוטה - שונא מתנות יחיה.

לא קל לחיות על פי האמירה הזו בתרבות השפע החזירית שלנו. מיתון או לא מיתון - הקניונים מלאים, בתי הקפה צפופים עד אפס מקום ואנשים מבזבזים כסף על שטויות. בתקופות מסוימות של חיי, בהן הייתי שכירה חסרת דאגות, גם אני הייתי בזבזנית לא קטנה. מה לעשות, אהבתי (ואני עדיין אוהבת) ליהנות מהחיים. אבל, עם השנים, ההתבגרות, מאורעות כאלה ואחרים וניהול The Shark Lady, ההנאות השתנו, התעדנו והתמתנו. אני כבר לא מרשה לעצמי לבזבז סכומי כסף מטורפים על שטויות, אני לא קונה סתם דברים (רוב הזמן), אני מצמצמת בהוצאות ככל האפשר ואני בהחלט משתדלת לחשוב קדימה, לטווח ארוך, ולא רק עד כוס הקפה הבאה (אם כי לפעמים, אתם יודעים, קשה בבוקר וכל זה).

אני מכירה הרבה אנשים בטווח הגילאים שלי שלא עושים חשבון - מבזבזים כמו פסיכים, חיים על המינוס ובוכים על זה, אוכלים כל יום במסעדות ומשלמים חשבונות שוטפים מופרזים - פשוט כי ככה הם התרגלו והם חושבים שאין דרך אחרת. אבל זה לא העניין - זו בעיה שלהם ולא של אף אחד אחר.

מה שגורם לי לאחרונה לגרד את הראש יותר מהכינים הרגילות, זה העניין של טרור המתנות.

הטרור הזה פעיל בכמה חזיתות. לפעמים הוא פסיבי, לפעמים אקטיבי ולפעמים פסיבי-אגרסיבי (הזן הגרוע ביותר, לטעמי). חוקי הטרור הזה מכתיבים לרווקים ורווקות (בעיקר) נהלים מאוד ברורים בהתנהלות באירועים משפחתיים וחברתיים - להם אין ילדים, אז הם צריכים להביא מתנות לכל הילדים במשפחה - בעיקר אחיינים ואחייניות. כן - לא רק לבעל השמחה, לא רק בקבוק יין למארחים בליל הסדר. בדיוק. מתנה לכל אחיין ואחיינית, כל ילד וילדה - ולא רק בחג, אלא גם בימי ההולדת וכל אירוע חשוב אחר, כמו נטיעת עצים בט"ו בשבט, או התספורת החדשה של הכלב.

שלא תבינו אותי לא נכון - זה אחלה לפנק את האחיין שלכם באיזו מתנה נחמדה מדי פעם (רצוי ספר חינוכי, שלא ישרוץ מול פייסבוק כל היום). צריך להביא לאחותכם הקטנה והמפלצתית איזו תשורה קטנה ביום ההולדת או באירועים חשובים אחרים (הורידה את הכלב שלוש פעמים ביום, נגיד :) ). זה נהדר לפרגן לדור הצעיר, וזה בכלל כיף לתת מתנות.

אבל כל הרעיון של מתנות, הוא שהן באות מתוך רצון לתת, ולא מתוך רגש חובה, מועקה ובעיקר לחץ מופרע ומטורף לחלוטין של המשפחה והסביבה. ובוודאי שזה לא סביר להעמיד דרישות לסטנדרטים של מתנות, כמויות ותדירות. ומה אם אין לך כסף החודש או בכלל? מה, עצם זה שבאת לאירוע משפחתי שאליו הוזמנת, זו לא מתנה מספיק טובה?

אצלנו, אני שמחה לבשר, זה בהחלט מספיק, רצוי ואף משמח. תבואו. לא, לא צריך להביא משהו. אל תביאו כלום! בשביל מה את מוציאה כסף על מתנות? יש לילד אמא? יופי, שהיא תקנה לו. אפשר לחשוב שחסר לו משהו. ולא שמתקמצנים אצלנו. את המתנות הכי יפות והכי מפנקות קיבלתי מהמשפחה שלי, בזה אין ספק. אבל אף אחד לא דורש, מבקש, מציב תנאים או מעקם פרצופים. תבואו. ברוכים תהיו, תאכלו, תשתו ותיהנו. זהו. אין נוהל, אין טרור, אין צורך - שלא יתנו לנו.

ברור לי שזה עניין של חינוך ומסורת משפחתית וכל מיני אלמנטים כאלה ואחרים של לחץ חברתי, שגורמים לקורבנות הטרור האלה להתקפל בפחד, לקנות מתנות ביד רחבה, גם אם אין להם כסף, ולחיות בחרדה שמא זה לא מספיק טוב, וגם התשורות שהם כבר הביאו יתקבלו בפנים חמוצות. ותכל'ס - בעיה שלהם. מי שנכנע לטרור, יחיה תמיד בפחד מהטרור. ככה זה בחיים - לפעמים צריך ללמוד להגיד לא.

מה שלא ברור לי, זה מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח של הנוהג הנלוז הזה, מעבר למינוס וחובות מיותרים של הקורבן. הרי בסופו של עניין, מי שלומד פה מנהגים נפסלים, הם הילדים. הם מתרגלים לכך שנותנים להם הרבה יותר ממה שהם צריכים; הם מתרגלים לכך שכסף הוא דבר חסר משמעות, כי תמיד יש; הם לומדים חמדנות; הם מפנימים שמה שחשוב זה הג'אנק החומרי שהם מקבלים במתנה בכל פעם שיש אירוע משפחתי או חברתי - והם לא לומדים לשים לב למתנה האמיתית של החיים - החברותא, השמחה, הסיפורים שעוברים מדור לדור וההבנה העמוקה לפיה אין כמו משפחה. אין ולא תהיה.

תתנו, תתנו, תתנו - ושלא יתנו לכם.

או כמו שאומרים אצלנו: "עידייה? חרא בזיבדייה".

חג שמח ומלא פירורי מצות מטוגנות עם שוקולד השחר לכוווולם!

אני אוהבת חתולים. מאוד מאוד, למעשה. אני בכלל אוהבת בעלי חיים, אפילו כאלה שאחרים לא כל כך מסמפטים, כמו עכבישים ונחשים, אבל אין ספק שחתולים מקבלים אצלי מעמד מועדף.

לצד קהילות של אוהבי חתולים (במיוחד גיקים אינטרנטיים), יש בארץ איזו שנאה יוקדת כלפי החיה הזו, שנאה שמופנית הרבה פעמים גם כלפי אלה שאוהבים ומטפחים חתולים. למי שמצליח לקרוא את הכתבות האיומות על התעללות בבעלי חיים, לא קשה לראות שברוב המקרים הקורבנות הם חתולים. אולי כי הם יותר נפוצים ברחובות לעומת כלבים, אולי כי קל יותר להציק לחתול קטן מאשר לכלב גדול, ואולי כי באמת החתולים כל כך שנואים, שיש לגיטימציה להתעלל בהם.

אבל גם בלי דם ורגליים שבורות של חתולים, אפשר לראות את השנאה והתיעוב כלפי החיות האלה בכל מקום. ויותר מכך, גם את הלגלוג והמשטמה כלפי אלה שאוהבים, מגדלים ועושים מעשים טובים למען החתולים. ובכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות את השנאה הזו, דווקא אצל אנשים שחשבתי שיש בהם יותר חמלה, אכפתיות והומניות. אלה האנשים הצבועים, שהכי מרגיזים אותי. אלה האנשים שיודעים לדבר ולברבר, לשפוך מילים ולארגן הפגנות על כל הנושאים הכי חשובים בעולם - מזכויות אדם וגדר הפרדה ועד שוויון מגדרי והומאופתיה. הם יכתבו בבלוג, בטורים שלהם בעיתון, בפייסבוק ובטוויטר. הם ייכנסו מאוד חזק בכל מי שלא חושב כמותם, ויקראו לו פאשיסט, ימני או סתם בור ועם הארץ.

לא תמיד אני מסכימה עם האנשים האלה, אבל אני בעד זכותם המלאה להביע את דעתם מעל כל במה, להפגין ולהגיד כל מה שעולה על רוחם.

זה לא הופך את האג'נדה שלהם ליותר חשובה או פחות חשובה ממה שמטריד אנשים אחרים. הפגנה נגד גדר ההפרדה היא לא יותר חשובה מהפגנה נגד התעללות בבעלי חיים; תרומה ל"תנו לחיות לחיות" אינה פחותה בערכה מתרומה למוסד חינוכי כלשהו; ויותר מהכל - דיון בנושא בעלי חיים אינו נחות מדיונים בנושאים חברתיים כאלה ואחרים. למעשה, אין צורך שתהיה סתירה בין הדברים, אבל משום מה אוהבי החתולים מתויגים כפסיכים, פנאטים ורווקות זקנות, שיש להתעלם מהם ולצחוק עליהם - כי בעלי חיים זה לא חשוב כמו לכתוב נגד ליברמן.

"מה את רוצה, באמא שלך?"

ונמאס לי לראות ולשמוע את זה. אותם אנשים שמתיימרים להיות בעלי חמלה ואכפתיות כלפי יצורים חיים (זה כולל אנשים, כלבים וציפורים, אבל חלילה לא חתולים), מגלים את פרצופם האמיתי ואת עולמם הצר כעולם נמלה - חשוב למחות כנגד עוולות, כל עוד העוולות הן מה שהם הגדירו לנכון. כל מה שמחוץ למנהרה הצרה של ההשקפות שלהם הוא לא מעניין.

כמשתתפת פעילה בפורום שעוסק בחתולים, אני דווקא הראשונה להודות שלעתים יש שם סממנים של הגזמה. אני מבינה מצד אחד את האהבה לחתולים, אבל זה לא כל מי שלא אוהב אותם הוא מפלצת. זה בסדר לא לאהוב חתולים. אבל זה לא בסדר להתנפל על כל מי שכן אוהב את היצורים המקסימים האלה, ולתייג אותו כמופרע, רק משום שהוא לא מתאים לפרדיגמות החברתיות הנעלות שלך.

הבריונות והאלימות (ברשת ומחוצה לה) כלפי מה שאותם הומניסטים נעלים מכנים בבוז "חתולאים" בוודאי לא ירתיעו אותי ושכמותי, מה גם שמעולם לא הטרידו אותי תיוגים שאנשים אחרים המציאו כדי להרגיש נעלים יותר ("חתולאית", "אישה", "גיקית", "חסרת חיים", "בלוגרית" :) ). אני אמשיך לגדל ולטפל בחתולים ובכל בעל חיים הזקוק לעזרה, אמשיך לתרום לעמותות שמסייעות לבעלי חיים (כולל דולפינים), ואמשיך להזכיר לכולם שאייל שני ומירי חנוך זרקו את החתול שלהם, חתול מבוגר בן 10, מהבית לרחוב בגלל שהוא עשה פיפי במיטה.

ברור שזה לא מעניין את כולם, ברור שלא חייבים להסכים איתי ואפשר גם להתווכח, אבל אני בטח לא אתן לעוד איזה הומניסט בלירה להגיד לי מה להגיד. את זה תשאיר לליברמן.

יש לי מזגן בדירה. היה לי גם מזגן בדירה הקודמת. עובד יופי, המזגן. בדקתי כשנכנסתי לדירה, ועוד פעם, כשהיה לי אורח שהיה לו ממש חם.

אבל אני לא מפעילה מזגן בבית. לא כי יש לי מזגן במשרד וזה מספיק (אני עצמאית ועובדת מהבית רוב הזמן). לא כי אין לי את האופציה. אני לא מפעילה מזגן כי אני לא צריכה, כי זה בזבוז חשמל עצום וכי הרבה יותר נעים לי בלי.

לא, אין לי איזה מנגנון קירור עצמי מתוחכם. בלילה אני ישנה עם מאוורר. ביום, החלון פתוח ואני אפילו עם בגדים. ובלי מזגן. מדהים איך אנחנו מתרגלים לדברים מסוימים וחושבים שאי אפשר בלעדיהם, עד שמנסים. ככה היה לי עם הטלוויזיה - חששתי ממש לוותר על האופציה, לא הצלחתי לדמיין חיים בלי. והנה, כבר למעלה מ-5 שנים אני בלי טלוויזיה, ולא רק שאני לא סובלת - איכות החיים שלי השתפרה משמעותית.

אותו דבר עם המזגן - שנים של עבודה במשרדים קפואים וסגורים, גרמו לי לשכוח שמזגן בבית הוא לא צורך קיומי. הקיץ הזה אפילו עוד לא הפעלתי את המאוורר במהלך היום - רק בלילה וגם זה בעיקר כדי להעיף יתושים. זו לא איזו צורת חיים נזירית ופוריטנית. זו לא ממש אידיאולוגיה המבוססת על עקרונות רוחניים, או ניסיון להטיף לדרך חיים כזו או אחרת (אני, כזכור, מאוד מאמינה ב-To each his own). זו סתם נכונות לנסות לשבור קונספציה, אולי לחסוך כמה לירות בדרך וגם לשמור קצת על איכות הסביבה. אז ניסיתי והניסוי הוכתר בהצלחה - אני לא מפעילה מזגן בבית, וחיה מצוין.

-

עכשיו, כל מה שחסר לי זה כמה צלילות משובחות. ומילה לעורכי "עכבר עולם": הכתבה שלכם על "אתרי הצלילה טובים בעולם" היא, ככל הנראה, אחת הכתבות הרדודות והגרועות שנעשו בתחום הצלילה בישראל. כל כך הרבה מקורות מידע, אנשים שמבינים עניין ורשימות רציניות יש בתחום, בעברית ובאנגלית, שלא ברור איך הצלחתם להפיק את הכתבה המצ'וקמקת הזו. ובכלל, מי שרוצה המלצות על אתרי צלילה טובים באמת, שיקרא בלוג צלילה רציני :)